המעין

מדוע מנו הגאונים את עונשי כרת כמצוה? / הרב חיים סבתו

הרב חיים סבתו

מדוע מנו הגאונים את עונשי כרת כמצוה?

כתב הרמב"ם בספר המצוות שורש יד (עמ' קצו במהדורת שבתי פרנקל)

וכבר התבלבל זולתנו בשורש הזה בלבול אין צריך להשיב עליו, ולא גם כן ייקל להשיב עליו לחוזק בלבול העניינים. השתדל ותמה מאדם ימנה מחוייבי מיתות בית דין כולם איש ואיש, ומחוייבי כרת, ומחוייבי מיתה, מכלל מצוות לא תעשה, ואחרי כן ימנה הדברים המוזהר מהם שתתחייב עליהן המיתה ההיא גם כן בכלל מצוות לא תעשה, כמו שימנה בעל הלכות גדולות המחלל את השבת בכלל מחויבי סקילה ואחר כן ימנה לא תעשה כל מלאכה. הנה לא נשאר אלא שהם יחשבו בלא ספק שהעמדת הגדרים מצוות לא תעשה תחילה, ואיך ימנה בהן העונש והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא. ויותר קשה מזה מה שמנה מחויבי כרת ומחויבי מיתה בידי שמים במצוות לא תעשה. והם יחשבו כי חיוב הכרת, והדבר שיתחייב הכרת, והעונש בו, היא המצוה המנויה, עד כי בעל ספר המצוות דיבר בזה, ואמר בשער הראשון בהודיעו מה שיכללהו השער ההוא דבר זה לשונו, אמר וממנו שנים ושלושים עניינים הודיענו יתברך ויתעלה שהוא יתעסק בהם, לא אנחנו, כולם ערב עליהם. אמנם אומרו וממנו רוצה לומר מהעניין שיכלול עליו השער ההוא, והשנים ושלושים עניינים הם שלושה ועשרים מחויבי כרת לבד ותשעה מחויבי מיתה בידי שמים כמו שמנה. ועניין אומרו כולם ערב עליהם, ר"ל שהוא ית' ערב שהוא יכרית זה וימית זה. והנה אין ספק כי זה איננו סובר כי תרי"ג מצוות כולם מחויבות עלינו, אבל יש מהם שחובה עלינו לקיים אותם ומהם שעליו יתעלה לקיימם, כמו שאמר וביאר שהוא יתעסק בהם לא אנחנו. וזה, אלוהים יודע, כולו אצלי בלבול שכל גמור, אין ראוי לדבר בו בשום פנים, כי הם מאמרים מבוארי ההפסד.

הרמב"ם מתקיף את שיטת הגאונים מכמה צדדים, אבל ההתקפה הקשה ביותר שלו היא איך מנו הגאונים עונש כרת כמצוה, וכי על מי מוטלת המצוה?

והשיג עליו הרמב"ן שם (עמ' קצד) שוודאי לא זאת הייתה כוונת הבה"ג:

וראיתי הרב לועג ממאמרם... ואני תמה ומתפלא על הרב הפלא ופלא שיאשים לבעל ההלכות ויתפוש עליו, למה לא יסתכל בדבריו ולא יביט בהם כלל. ואם היה משיב על אחד מן התלמידים ראוי הרב לחוכמתו ולכבוד מוסרו להסתכל במאמר התלמיד ההוא ולהתבונן בו, כל שכן בהשיבו על גדול שבגאונים, ויאשים אותו ויחשבהו מן מבולבלי השכל חס ושלום. אבל כוונת בעל ההלכות מבוארת בדבריו, שמנה מחלל שבת בכלל מחויבי סקילה, ואחר כך כתב בכלל חייבי לאוין בלבד כלשון הזה לא תעשה כל מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת, כי לפי שכבר מנה לאו האבות במחלל שבת שבסקילה נזהר ומנה לאו אחר לא תעשה כל מלאכה שאינה מן האבות ואינו מתחייב בה סקילה. וכבר נזהר בעריות ובזולתם מכל מחויבי מיתה וכרת, שלא החזיר הלאוין שבהם כמו שחשדו הרב...

אבל כבר העיר הרב פערלא שהרמב"ן הציל את הבה"ג מהתקפתו החמורה של הרמב"ם עליו, אבל לא הציל את שאר הגאונים:

ואמנם רבנו הגאון ז"ל (רבי סעדיה בפיוט המצוות) ביאר כאן בהדיא דמלבד שמנה כל הלאוין המזהירין של העונשין הללו חזר ומנה גם כל שבעים ואחד העונשין, וזהו שכתב כאן "אלה שבעים ואחד המומתים מצוותם שנית לבית דין החזרתי, וגם אלה יספרו שנית כי מצוותי להכריתם יזמה, מידה שנית אשוב זכר אלה להודיע כי המה הנשרפים, פעמים אזכור שמונה אלה לעונש חנק, רוצח ואנשי עיר הנידחת שניהם לפי חרב גועים, פרט שבעת מיני מות כולל אחת ושבעים". וכן כתב עוד לקמן "וגם אלה יספרו שנית" וכו'. וכ"כ בריש מנין חייבי שריפה "מידה שנית אשיב זכר אלה" וכו'. וגם בריש מנין חייבי חנק כתב "פעמיים אזכור שמונת אלה" וכו'. הרי דהוא ז"ל גופיה הורה לנו דרכו למנות העונשין וגם אזהרותיהן במנין שס"ה הלאוין. וכן ראינו לעיל במנין הלאוין שנמנו במספרן כל לאוי העונשין. וגם ביאר לנו בפירוש טעמו, שחזר ומנה העונשים משום המצוה שבהן על הבי"ד. וזהו שכתב כאן מצותם שנית לבי"ד החזרתי, כלומר דאע"פ שכבר נמנו האזהרות של אלו העונשין במנין הלאוין, ובהעונשין ליכא שום מצוה נוספת להמוזהרים עליהם כדי שיבואו משום זה במנין בפני עצמו, מ"מ מנה אותן בפני עצמן משום המצוה שבהן על הבי"ד, שכל עונש ועונש שבכל התורה הוא מצוה מוטלת על הבי"ד לענוש את העבריינים שנתחייבו בהם, ואינם עניין להלאוין שכבר נמנו שהם אינם אלא אזהרות להנדון עצמו, אבל העונשים הם מצוות להבי"ד, ומי שנתחייב באלו לא נתחייב באלו, ולכן אלו ואלו באים במנין בפני עצמם. ומעתה א"כ יסתערו על שיטתו זו כל תלונותיו והשגותיו של הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל, חדא דהרי המצוה שבעונשין על הבי"ד היא מצות עשה ממש בקום ועשה, ואין מקומה אלא במנין העשין והיכי מנאן במנין הלאוין, ועוד דבעונשי כרת ומיתה בידי שמים מאי איכא למימר, הרי אין מיתתן מסורה לבי"ד אלא בידי שמים, ועוד דמאי שנא עונש מלקות שמנה כל מין עונש זה במצוה אחת לקמן במנין הפרשיות (פרשה ט) עיין שם, ומאי שנא העונשין שבמיתה שמנה עונש של כל עבירה ועבירה בפני עצמה במנין הלאו.

אמנם הר"י פערלא ראה רק את פיוט המצוות ואת אזהרות הרס"ג, ולא ראה את ספר המצוות שלו שנכתב ערבית. לאחרונה הוצאנו אותו מכת"י, אחי ד"ר נסים ואני, בהוצאת יד יצחק בן צבי, ושם הדברים מפורשים לחלוטין כדבריו, שהרס"ג מונה את העונשים בנפרד מן האיסורים, ומונה גם עונשי כרת ומיתה בידי שמים.

ובספר המצות של מר חפץ אלוף ז"ל מפורש:

ומהם שנים ושלושים ענין, הגיד לנו שהוא יתעלה ממונה על עשייתם, לא אנחנו. וכולם נערבים.

כיצד נתרץ את קושייתו העצומה של הרמב"ם על שמָנו עונשי כרת, וכי בחלק מהמצוות מצוּוֶה המקום? עיין במה שתירץ הר"י פערלא.

* * *

והנה לענ"ד אפשר ליישב את הגאונים בפשטות דווקא לפי הרמב"ם עצמו. אכן, למי שחושב שפירוש 'מצוה' היא הוראה לאדם מה לעשות ומה לא לעשות הקושיה היא עצומה, איך תיתכן מצוה בעונשי כרת ומיתה בידי שמים, וכי מי הוא המצוּוֶה?

אבל הרי הרמב"ם עצמו חידש בספר המצוות יסוד מוכרח שיש מצוות שהם דינים, כלומר הגדרות שמהן נובעות הוראות, אבל הן עצמן אינן הוראות, כמו דין מקח וממכר שקובע מה שייך לאדם, ואז מי שייקח ממנו את מה ששייך לו הוא גוזל, ואפשר לצאת ידי חובה באתרוג שהוא שלו על פי דיני מקח וממכר, אבל מצות מקח עצמה אינה הוראה כלל אלא הגדרה מה נקרא מקח. וכן טומאה וטהרה, שלרמב"ם אין מצוה להיטהר ולא איסור להיטמא, אלא שהלכות טומאה וטהרה מגדירות מה נקרא טמא ומה טהור, ואז יש נפ"מ שמי שנגע בשרץ אסור לאכול קודש או לבוא למקדש, ומי שטבל נטהר.

לפי זה אפשר לומר שזו כוונת רס"ג, וייתכן שגם כוונת בה"ג, שעונשי כרת הן מצוות שהם דינים, כלומר הגדרות, לא הוראות מה לעשות. ויש נפ"מ מההגדרה שפלוני הוא ענוש כרת לגבי אופן חזרתו בתשובה, ולגבי פטור קים ליה בדרבה מיניה לדעת רבי נחוניא בן הקנה, ולגבי לקוברו עם רשעים גמורים ועוד.

ואם כנים אנחנו, הצלנו את הגאונים ממה שחשדם הרמב"ם.