המעין

* [הדברים נאמרו בכינוס מיוחד של תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' בספריית הישיבה בחודש אייר תשמ"ד, לאחר שנתפסה הקבוצה שכונתה "המחתרת היהודית". חבריה הואשמו בכך שתכננו וביצעו פיגועים בערבים, וכן שתכננו לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית כדי לקרב את הגאולה. ברקע הדברים נמצאת גם המחלוקת שהתעוררה בזמן המאבק על חבל ימית שהמדינה תכננה להעביר למצרים כחלק מיישום הסכם השלום, בשאלה אם מצות יישוב הארץ קיימת במקום שהמדינה החליטה להחריבו. הדברים מובאים כאן עתה לרגל מלאת 77 שנה להקמת מדינת ישראל ובמלאת 45 שנה לפעולה הראשונה של המחתרת היהודית נגד ראשי הערים ביו"ש בי"ח בסיון תש"מ. סיכם את הדברים הרב עזריאל אריאל שליט"א רבו של היישוב עטרת שבבנימין שהיה אז תלמיד שיעור ז' בישיבת מרכז הרב, והוא גם הוסיף את הערות השוליים, ותשואות חן לו. מערכת 'המעין'.]

[1]    ספר המצוות, נוספות למצוות עשה, מצווה ד; רמב"ן במדבר לג, נג;  שם דברים א, ח. דברי הרמב"ן הובאו להלכה בפתחי תשובה אה"ע סי' עה ס"ק ו. הגר"א שפירא הרחיב על נושא זה בספרו 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים), עמ' קלז-קלח, ועמ' קעה-קעו.

[2]    עי' משפט כהן, סי' קמד: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לעניין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל". דברי הרב זצ"ל הובאו גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א, בשו"ת יחוה דעת ח"ה סי' סד ובשו"ת עשה לך רב ח"ז סי' סח.

[3]    כך נכתב ב'מורשה', עמ' רמב (וכן ב'תחומין' ג, עמ' 238): "נראה שיש לדון במעמדם של חוקי המדינה מצד תקנות קהל. לקהל, על נציגיו, יש סמכות לתקן תקנות לשם הסדר חיי הקהילה (ראה תוספתא ב"מ פי"א, וב"ב ח, ב; ט, א. ובשו"ע חו"מ סי' ב נאמר שיש תוקף להחלטות פרנסי העיר כתוקף תקנות בי"ד הגדול), תקנות כאלו בענייני מיסים, עבודה, תעבורה ועוד, בתנאי שלא יסתרו את דיני התורה". על מעמדה של מדינת ישראל כ'מלכות' או כ'קהל' עי' בהרחבה בספר 'חסד שבמלכות', עמ' 206-209.

[4]    שמעתי מאמו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, שבאסיפת רבנים שהתקיימה בביתו של הרצי"ה בקיץ תשל"ד, שבה נדונה הפעילות של 'גוש אמונים', ישב הגר"א שפירא ליד הרצי"ה, וביסס את קריאתו של הרצי"ה להתיישבות בכל חלקי הארץ על אדנים הלכתיים מוצקים, ובכך שלל את התפיסה כאילו פעילות זו מתבססת על שיקולים של קירוב הגאולה.

[5]    הגר"א שפירא הרחיב על נושא זה בספרו 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים), עמ' קלה: "ועי' במכילתא דרשב"י: הנני שולח לכם מלאך – זה נביא, לשמרך בדרך – להזהירך על דבר תורה'. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פל"ד) כתב שהפסוק מוסב על תלמידי חכמים שבכל דור, ונראה שמקורו ממכילתא דרבי שמעון בר יוחאי זו, וממה דאיתא בסדר עולם שמנה כל הנביאים עד שבטלה הנבואה, ומסיים: 'מכאן ואילך כוף אוזנך לשמוע דברי חכמים'. משמע שחלק מסמכות הנביאים עברה לחכמים שבדור. וזהו מה שאמר בב"ב (יב, א) שניטלה נבואה מנביאים וניתנה לחכמים, ובדברי הרמב"ן המפורסמים (בחידושיו שם) שכל נבואה בדרך חכמה, והאריך בזה הרבה מאוד הגאון ר' צדוק הכהן מלובלין בספריו. וכן מבואר בש"ס בכמה מקומות בסוד ה' ליראיו". כוונת הגר"א שפירא היא למכילתא דרשב"י כג, כ: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך – זה נביא, וכן הוא אומר: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב, א)... לשמרך בדרך – להזהירך על דברי תורה, וכן הוא אומר: בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו (דברים ה, ל)". המקור למה שכתב הגר"א שפירא "כוף אוזנך לשמוע דברי חכמים" הוא בסדר עולם רבה, פרק ל, ושם הניסוח הוא: "עַד כָּאן הָיוּ הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים )מִשְׁלֵי כב, יז), שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ וְגו' לִהְיוֹת בָהּ' מִבְטַחֲךָ (שם ט), וְנֶאֱמַר: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים וְגֵו' לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ וְגוֹ' (שם כא), וְכֵן הוּא אוֹמֵר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (דְּבָרִים לֵב, ז), יָכוֹל זִקְנֵי הַשּׁוּק, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְיֹאמְרוּ לְךָ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁזָּקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה".

[6]    בבא בתרא יב, א.

[7]    סוטה כב, א. במכתב לפרופ' אליאב שוחטמן שפורסם בספרו 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים) עמ' קכח חזר הגר"א שפירא על דברים אלה, והוסיף עליהם את דברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ה ה"ד): "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העוורים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה, אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים".

[8]    במקור: "שלא כלו לו חודשיו". הגר"א שפירא חזר על דברים אלו במכתבו הנ"ל, והוסיף: "נפל, שהוא גוף שלא התפתח".

[9]    במכתבו הנ"ל (עמ' קכז) כתב הגר"א שפירא בחריפות: "מה שכתבתי מזמן למחות כנגד 'רבעלעך' ש'מימין' שהתיימרו לפסוק בענייני כלל ישראל בעניין הריגת בני אדם ובקיום מחתרת נגד הממשלה וכד' על סמך דעת תורה שלהם, עתה הגיע הזמן למחות באותה מידה, מאידך גיסא, כנגד 'רבעלעך' שבאים להחניף לממשלה, ונסמכים על מליצות מלוקטות על מנת לפסוק בעד ציות לממשלה להתיר איסור גם בניגוד להלכה". גם בתקופת המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף חזר הגר"א שפירא על המונח 'רבעלעך' ביחס לרבנים שהביעו דעה בנושאים כלל ישראליים רגישים מבלי שהייתה להם סמכות מספקת לכך. כך לדוגמה מובא בראיון שנערך עם הרב יוסף ארציאל בעיתון 'בשבע', כ"ט בתשרי תשס"ח, https://www.inn.co.il/news/561259: "כמעט בכל פעם שהרב דיבר בהלכות ציבור, הזכיר את ה'רבעלך', אותם אלו שאינם ראויים להורות בציבור, ואף על פי כן פוסקים הלכה ומקלקלים. גם כשלא עמדו ספציפית נגד פסיקה שלו, עמד הרב על הבעיה כיוון שחש שיש הרס גדול בציבור הדתי שממילא לא תמיד שומע לרבנים, ורבנים שלא ראויים לומר הלכה בענייני ציבור ולמרות זאת פוסקים לציבור משרשים למעשה את כל מערכת ההלכה בציבור הדתי לאומי".

[10] ברכות מז, ב: "תנו רבנן: איזהו עם הארץ?... אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים". ועי' בהספדו של הגר"א שפירא על הרצי"ה, 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים) עמ' כז-כח.

[11] שמות כג, ז.

[12] עי' רש"י שם: "כי לא אצדיק רשע – אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה".

[13] בראיון שפורסם ב'תחומין' ה, עמ' 434, נשאל הגר"א שפירא: "היש מקום למעשי קנאות של יחידים לכבוד האומה, הבאים מתוך נהמת הלב?". והוא ענה: "קנאות פנחס היא הלכה מיוחדת במקרה מסוים. כך נמסר בקבלה כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, ואין ללמוד ממנה למקום אחר. יש עבירה מיוחדת במי שבא על גויה, כפי שנאמר ברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב, ובהקשר זה הותרה קנאות, ודווקא בשעת מעשה ממש. אך אין להסיק מהלכה זו מעשי קנאות אחרים שכרוכים באיסורים. אמנם קיים מושג של "גדולה עבירה לשמה", ויש שעבירה נדחית מפני מצוה אחרת, אך אלו מקרים נדירים שמסורים לשקול דעתם של גדולי האומה. אין לו לאדם לפסוק לעצמו בעניינים מורכבים אלו, ובפרט הנוגעים לכלל ישראל, אלא הןא חייב לשאול דעת רבנים גדולים שמקובלים באומה... למשל, כזכור לפני פרוץ מלחמת העולם השניה היה יהודי בשם גרינשפן שהרג את הקונסול הנאצי בפריס כמחאה או נקמה נגד מעשי הנאצים. אולם בכך גרם בעקיפין לרדיפות יתר, ולפוגרום ליל הבדולח הידוע לשמצה".

[14] ברכות סג, ב: "חרב אל הבדים ונואלו – חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה; ולא עוד אלא שמיטפשים".

[15] פתיחה לפירוש 'העמק דבר' לספר בראשית: "דשבח 'ישר' הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. ע"כ מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".

[16] בהמשך המכתב לפרופ' שוחטמן כותב הגר"א שפירא: "ברור שמי שלא יכול לפסוק בשאלות חמורות בכל ארבעת חלקי השו"ע ופסקיו מקובלים בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בעניינים של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים הרבה יותר". ועי' שם הע' 4. ובמכתב לפרופ' א' ח' שאקי, 'מורשה' עמ' קמז: "רב מוסמך נראה מי שמוכר בעולם התורה כרב גדול בתורה בהבנה ובקיאות כל מקצועות התורה, בש"ס ופוסקים, משיב לשאלות מכל בעיות שבארבעת חלקי שו"ע החל מהלכות טרפות ותערובות עד דיני עגונות, ופסקיו מקובלים בין רבנים".

[17] בראיון שפורסם ב'תחומין' ה, עמ' 432, אמר הגר"א שפירא: "אין לנו סגולות ופטנטים לביאת המשיח. אדרבא, המאמין בסגולה כזו מקטין את האמונה. למשל, כפי שפורסם לאחרונה יש שחשבו כי ע"י הפלת המסגדים בהר הבית נקרב את המשיח, כאילו הקב"ה רוצה להביא את המשיח אלא שהמסגדים מפריעים לו, ובא בחור צעיר ועוזר לו כביכול ע"י דינמיט. זה נורא ואיום, זהו פגם חמור באמונה, כאילו הקב"ה צריך לסיוע כזה להביא את הגאולה. הסיוע הוא רק ע"י תפילה ומצוות, יש ליזהר אף ממצוה כסגולה. כאשר גדול בתורה אחד רצה לחדש בירושלים תקיעת שופר בר"ה שחל להיות בשבת, בנוסף לנימוקים ההלכתיים טען גם כי מצוה זו תביא את המשיח, ועל כך יצאו כנגדו. כבר הגמרא אומרת למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו (ר"ה טז, א), אף שידוע כי יש בשופר סודות גדולים אנו מקיימים מצוות אך ורק מפני שאנו עבדי ד', והקב"ה הטוב בעיניו יעשה".

[18] באותו ראיון אמר הגר"א שפירא: "אם בידינו להביא קרוב הגאולה הרי זה בקיום חובתנו. אנו עבדי ה', החייבים לעשות רצונו בלימוד תורה במעשי מצוה ופעולות חסד. אנו מאמינים גם כי כשעם ישראל זכאי, ושומע בקול ד', הוא גורם לקירוב הגאולה. יש גם מצוות שנאמר עליהן במיוחד שמקרבות את הגאולה, כצדקה (ב"ב י, א) וכמובן תשובה (ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט), אך אנו צריכים לקיים את המצוה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, תוך צפייה לישועה".

[19] הגר"א שפירא התייחס ללימוד הקבלה בימינו בראיון הנ"ל, עמ' 435-436.

[20] וכך גם ב'מורשה', עמ' רמב ('תחומין' ג עמ' 238): "המבחן להכריע בין תקנה תקפה או לא, נראה לי באופן כללי כדלהלן: אם אותו חוק עבר ללא התנגדות הנציגים הדתיים בכנסת חזקה שהוא 'כשר', ואם התנגדו לו – חזקה שהוא סותר את ההלכה, ואינו מחייב. כי הנציגים הדתיים  ערים לחוקים מחד, ושואלים פי רבנים מאידך, כך שהם לא יסכימו לחוק הסותר את ההלכה".

[21] על סברה זו של הגר"א שפירא הרחיב אמו"ר, הרב יעקב אריאל, בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ד אות ב-ג.

[22] של הרב צבי הירש קלישר. הגר"א שפירא הרחיב על כך בראיון הנ"ל, עמ' 432-433.