המעין

הרב מתניה אריאל

עוד על מעמדם של לימודי החול בישיבת הראי"ה ביפו

במאמר שהופיע בגליון הקודם ('המעין' גיל' 231 עמ' 370 ואילך) על ישיבת הרב קוק ביפו, תחת הכותרת "הישיבה החדשה ’אוצר חיים‘ שהננו ניגשים לייסד", הזכיר המחבר הרב ידידיה ונגרובר את העובדה שלמדו בישיבה גם לימודי חול - סָתם ולא פירש. הזכרת עובדה זו ללא דברי הסבר עלולה ליצור רושם שזה היה חזונו האמיתי של הרב זצ"ל, מלכתחילה. אולי אף יש שיחשבו שהרב רצה בהמשך שגם בישיבת 'מרכז הרב' ילמדו לימודי חול, ורק משיקולים צדדיים ויתר על כך. לפיכך מן הראוי לברר את הרקע להכנסת לימודי החול לישיבה ביפו, ולנתח את הסיבה לכך, כפי שעולה ממקורות שונים, ובפרט מהתכתבותו של הרב זצ"ל עם בעל "דורות הראשונים", ר' יצחק אייזיק הלוי זצ"ל, שעמד בראש ועדת החינוך של אגודת ישראל, ועסק רבות במצב הרוחני והחינוכי בארץ[1].

במקורות רבים מדגיש הרב את חשיבות העיסוק בתורה בטהרה, ללא עירוב דברי חול, על אף מעלתם הגדולה ותועלתם גם ללימוד התורה[2]. כך הייתה דעת הרב אפילו ביחס לגיל הנעורים, בהעדפה ברורה של ישיבה קטנה על פני ישיבה תיכונית, וקל וחומר בגיל הבחרות בישיבה גבוהה. להבהרת העניין ממשיל זאת הרב ליחס בין לימודי תורה שונים[3]: "אם רואים אנו שאפילו במקצוע הקרוב, אם הסיגנונים מחולקים לפעמים עיון אחד סותר ומעכב על חברו, ליוצא מתלמוד אל תלמוד אין שלום, ורבי זירא התענה דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כי היכי דלא ליטרדיה בהיותו בארעא דישראל מתעסק בתלמוד ארץ ישראל, קל וחומר שיש לפעמים למנוע מעסקי ידיעות חיצוניות וחילוניות כי היכי דלא נטרדו את הנפש מההתקשרות הפנימית שלה באריגתה את התכנים העליונים של הקודש".

מלבד דבריו של הרב בכתובים, ניתן ללמוד מהסובבים את הרב, תלמידים ומכרים, על הבנתם את דעתו בנושא זה, הלכה למעשה. כך למשל מובא באיגרתו של הרב שלמה זלמן פינס[4] לרב, בה מציג הוא את דעת הרב בעניין[5]: "...דרשתי מאתם (מעסקני אגודת ישראל. מ"א) כי האופי של בתי-החינוך בא"י, מ"גן הילדים" ועד "הישיבה הגדולה", ייקבע ע"י ועד של מומחים מראשי הישיבות במזרח[6], ממנהלי החדרים המתוקנים שם, ממנהלי מוסדות החרדים בא"י ומפדגוגים חרדים של המערב, כי הטיפוס של בתי הספר בא"י צריך להיות שלם, כולל בתוכו את הנשמה והאטמוספירא העברית שב"חדר" ו"ישיבת" המזרח יחד עם הגוף והחיצוניות המהודרים של המערב. כי האמת אגיד, שחוששני להם להאשכנזים מאגודת ישראל (יהודי גרמניה שהיו מראשי הפעילים בתנועת אגודת ישראל. מ"א) שישאפו לנטוע בא"י את בית-הספר הפרנקפורטי שלהם כדמותו וכצלמו, בשינוי אולי שפת ההוראה מאשכנזית (=גרמנית) לעברית. ואוי לנו אם יעלה זה בחלקנו שם, כי את נפש החינוך העברי האמיתי הם קובעים בזה, זה החינוך שהתגלגל בהחדר והישיבה שלנו במזרח, שנחוץ רק לנער מאיתו אבק הגלות ואז יבהיק בזיו הקדושה השרויה עליו. וגם על זאת נעניתי בתשובה הנשמעת לשני פנים. מצאתי לחובה להודיעו זאת למען ידע הדרת גאונו את אשר לפניו, ולא ישתמשו גם בהדר"ג לחפצם וכנגד חפץ ושאיפת הדר"ג בעצמו, שכמדומה נהירים לי יותר מלאחר. ובנו נ"י יאשר ויצדיק את הליכותי לפניו, כי הוא מקרוב ייטיב לראות".

חשיבותה של איגרת זו היא בעדות הרב פינס על עצמו כי מכיר הוא טוב מאחרים את שאיפותיו החינוכיות של הרב, ולדבריו הרב צבי יהודה "יאשר ויצדיק זאת". ואכן הרצי"ה זצ"ל אישר והצדיק זאת בכך שהכניס את האיגרת הזו כמות שהיא כנספח לאגרות הראי"ה[7].

בספר הזיכרון שערך הרב מימון לזכרו של הרב הוא מציין כי "בעיות החינוך העסיקו אותו ביותר, מכל הבעיות הגדולות האחרות המסורות לליבו. חפצו ומטרתו העיקרית אמנם היה – החינוך התורני-החרדי הנהוג בישיבות בגולה. בכיווּן זה כיוֵן את פעולתו בישיבת "שערי תורה" ביפו, שהתאמץ להעלותה למדרגת ישיבה גדולה... ברם, יחד עם זה הבין שלא כל אחד יכול להקדיש את בניו רק לתלמוד. לכן יסד על יד ישיבת יפו גם "בית ספר למלאכה" ללימוד מלאכת המסגרות והנפחות (שנת תרס"ז), זה המוסד הקיים ומתפתח גם עכשיו תחת הפקחת המזרחי"[8].

ואכן בפועל הרב הדריך את תלמידיו בישיבת מרכז הרב לעסוק בעת לומדם בישיבה רק בתורה. כך מעיד אחד מתלמידי הישיבה, מחבר הספר "משפט הצבא", הרב אלתר דוד רגנשברג זצ"ל, בדברי הספד במלאת שנתיים לפטירת הרב: "...לנו, תלמידיו, חסר המנהיג, המורה, האב... הוא חבק בזרועותיו עולם ומלואו, הקיף את התורה בכל צדדיה, החיצון והפנים, הנגלה והנסתר, החקירה והפילוסופיה. התורה והחיים, החיים והתורה. הוא למד את החיים מן התורה ואת התורה מן החיים. מרגלא בפומיה: (יותר) מכל דבר אנחנו צריכים ללמוד תורה, ורק תורה ולא שום דבר אחר. לרקחות וטבחות (חכמות חיצוניות) לא כדאי להקדיש זמן[9]".

הרב משה צבי נריה זצ"ל מעיד כי באירוע חגיגי שהתקיים בישיבה בשנת תרצ"ג, הדגיש הרב במענה להתבטאות של תלמיד חכם שנאם באירוע: "...אנו מתכבדים לומר לאורחנו הרב הנכבד, שבני הישיבה שלנו לא מתוך השכלה חיצונית נובעת חכמתם ותבונתם, אלא שזכו לכל מה שזכו מתוך לימוד הלכה ואגדה, ומתוך התעמקות בפנימיות מכמניה של התורה"[10].

וכך מעיד גם הרב פילבר בספרו כוכבי אור[11]: "פעמים רבות שמעתי מפי מורי ורבי הגרצי"ה זצ"ל בשם אביו הראי"ה, כי "אין אנו נגד לימודי חול, אך בישיבה אין מקום ללימודי חול"[12].

על אף כל זאת, בישיבה ביפו למדו גם לימודי חול, אך כהוראת שעה לצורך מאוד ממוקד, וכפי שיבואר להלן. כשהרב הגיע לארץ בשנת תרס"ד, היה היישוב היהודי בארץ קטן מאוד, כ-60,000 איש בלבד, כשבין אנשי 'היישוב הישן' ו'היישוב החדש' היו הבדלים מנטאליים שיצרו מתחים גדולים. הדבר גרם גם לאנשים יראי שמים מהיישוב החדש "להביט על התכסיס החיצוני היותר מיושן, שהיה מקומו מכיר אותו בעת אשר ארץ ישראל היתה פינה נבדלת מכל המון החיים, בעין של תימהון והצטמקות של צער, בצירוף הרגשה של עלבון"[13]. האווירה הגלותית ששררה בקרב אנשי הישוב הישן באה לידי ביטוי בתחומים שונים, כגון בסדר וניקיון המלמדים והתלמידים, מראה מוסדות החינוך, ועוד, וגם תכני החינוך הושפעו מכך.

גם הצמיחה הלימודית של לומדי התורה נפגעה, כתוצאה מאווירה זו. כיוון שרבים מתושבי הארץ היו אנשים מבוגרים שעלו לארץ כדי לסיים בה את חייהם ולהיקבר בה, שרר בה עוני משום שלא עסקו במלאכה ויצרנות אלא נשענו על כספי החלוקה המצומצמים שהגיעו מנדבנים בחו"ל, ולא הייתה אווירה של צמיחה שתיצור שאיפות גדולות. בשל ה"מיתון" הנפשי והרוחני והדריכה במקום שאפיינו את הישוב הישן, גם לא היה היצע של משרות תורניות עבור לומדי התורה, דבר שיצר בקרב רבים מהלומדים חוסר מוטיבציה לימודית.

הרב אמנם מדגיש שלא כל לומדי התורה ביישוב הישן מתאימים לתיאור הנ"ל, אך זוהי האווירה וכך הם פני הדברים ברוב המקרים, ומציע באגרתו לרב יצחק אייזיק הלוי דרך לתיקון המצב[14]:

וכל אשר תחדל העניות לדכא את חיי המצוינים שבבני תורה שבישוב הישן, כן יראה יותר הדרם. ע"כ גדולה היא מאוד החובה להרחיב את המעמד החומרי של יחידי-הסגולה, הנמצאים במספר הגון בין הישוב הישן בכלל, ובשפע ביחוד בירושלים.

מעבר לקושי שיצר הפער הזה להמשך התפתחות הישוב בארץ, נוצר מצב בו הישוב החדש לא היה יכול למנות לעצמו רבנים שיקדמו אותו רוחנית, יפסקו הלכה, וידריכו את הציבור. תלמידי חכמים מתוך היישוב החדש עוד לא היו, ולקחת תלמידי חכמים מהיישוב הישן לא היה אפשרי בשל ההבדלים המנטאליים הגדולים בין הרב המיועד לאנשי קהילתו. וכך כותב הרב[15]:

מניעות פנימיות החלו להיגלות, שיסוד הכל הוא מה שאין רוח הישוב החדש יכול לשאת את מהלך הרוח, את הסגנון ואת התכונות של חניכי הישוב הישן... וכאשר הטיפוס היותר מצוי בין חניכי הישיבות של הישוב הישן הוא [ב]זה הצביון, ע"כ עצום הוא הניגוד במושבות נגד קבלת רבנים. וכאשר בינותי בדבר ראיתי, שאפילו אם נתגבר על כל הניגודים, ונכניס רבנים בחזקת היד, לא יביאו כלל את התועלת הרצויה, כל זמן שהניגוד הפנימי, שיסודו הוא עמוק ברוח האדם, אי אפשר לו שיסור ממקומו.

גם הישוב הישן עצמו יצא ניזוק מאווירת הקדרות ששררה בו, וכתוצאה מכך התאפשר למובילי החילוניות להנהיג ולהוביל מהלכים בהתאם למטרותיהם, וכפי שכותב הרב[16]:

שכיון שכל המתחנכים תחת ידי בעלי תורה ויראה אינם מתכשרים ללכת עם החיים, לא מצד ידיעותיהם ולא מצד הנהגתם ונימוסיהם, ממילא נעשים הם בגודלם לאנשים חלשים, נמוגי רוח, ומוטלים על הציבור, וההולכים בדרך ההרס (=החילונים. מ"א) הולכים ע"י זה ומתחזקים במפעליהם.

המציאות הזו הניעה את הרב לפעול להרמת קרנם של לומדי התורה, על ידי יצירת תהליך הבראה מנטאלי-רוחני במוסדות החינוך של היישוב החדש, ומתוך כך יוקרן בהמשך גם הישוב הישן: "על כן אנחנו צריכים להעמיד סדר ב'חדרים', בישיבות ובכל בתי לימוד, שלימוד יראת שמים, הכולל את כל הצד הרוחני שבתורה ומוסר, יהיה נלמד כסדרו, כדי שיהיו הדעות הולכות ומתיישרות", דהיינו שעל ידי לימוד אמונה תיווצר אווירה של העמקה וחזון, באופן שיזקוף את הקומה הרוחנית והנפשית של אנשי היישוב.

את התהליך הזה רצה הרב לקדם על ידי הקמת ישיבה שתקרין תורה בריאה על היישוב כולו, אנשי המושבות ואנשי היישוב הישן, כשהרב מציין את לימוד המדעים הכלליים ושפות זרות כאמצעים הכרחיים להשגת מטרה זו. תכלית המהלך היא שעל ידי כך תהיה יכולת להתמודד הן עם הסגנון הרוחני הקודר של הישוב הישן, והן עם החינוך החילוני[17]:

וכל זה יהיה לו בסיס ועתיד מובטח, עם השכלול של הישיבה במילואה העליון, שתגדל לוחמים מלחמת ד' נגד בעלי הדמיון הנפסד החושבים את עצמם ליראים, ונגד גסי השכל ובעלי טמטום הלב החושבים את עצמם לחופשים. הבו אחים, נתאחדה ונעשה, חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.

בהתאם לעצתו של הרי"א הלוי[18] החליט כנראה הרב ללמד לימודי חול גם ב"עצם הישיבה", על מנת להעמיד רבנים מתאימים למושבות בטווח הקרוב[19]:

ובמה שנוגע לרבנים במושבות, אע"פ שאי אפשר הדבר שתעגנה המושבות עד אשר יוכלו לצאת מהצעירים שבחניכי הישיבה ראויים להוראה ולרבנות הישוב החדש, מ"מ אפשר לתקן הדבר ע"י מה שניקח מבחירי תלמידי הישיבות מירושלים מצפת ומטבריא אחדים ת"ח הגונים, וע"י שימוש של שנה ושנתיים יהיו כבר מורגלים בההנהגה, הדרושה לרבנות המושבות, ובתהלוכות החיים המתקבלות בהן[20]. ואם ימצא לנו על זה די יכולת נוכל לבוא במשך זמן קצר אל המטרה להושיב רבנים הגונים שיהיו לחן ולתפארת במושבות ושדבריהם ונימוסיהם יהיו מתקבלים יפה, ויוכלו לפעול הרבה להרמת קרן היהדות, ויהיו סוללי דרך לחניכי הישיבה הגמורים אשר יצאו חמושים בכל אותם דרכי הזיין שבני הדור החדש הבאים לכבוש את א"י מתגדרים בהם, באופן יותר שלם ומשוכלל בעה"י.

כפי שניכר בדברי הרב, הכנסת לימודי החול לישיבה אינה מתוך מחשבה שכך ראוי שיהיה לכתחילה בישיבה לבחורים, אלא כהוראת שעה, כאמצעי לבנות אישיות של תלמיד חכם בריא וזקוף קומה, וכחלק מתהליך הבראת היישוב. במצב שנוצר ראה הרב צורך השעה בעיסוק בלימודי החול, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", וכלשון הרב[21]: "ובפרט לעת כזאת, עת לעשות לה' לחזק את ידי אמוני ה' בכל צד של חיזוק המוסיף אומץ בדרכי חיים".

יחד עם זאת, לימודי החול היו אמורים להיות רק בגיל הצעיר יותר, כחלק מתהליך בנייה מנטאלית באופן שיתאים לאנשי היישוב החדש, ובישיבה עצמה לא היו אמורים להיות לימודי חול, כדברי הרב: "והמחלקה העליונה היא באמת הישיבה. בקרבה לא יימצא מקום כי אם לתורה, אבל לתורה בכל עושרה ותפארתה"[22]. העובדה שבסופו של דבר גם בחורי הישיבה עצמה למדו לימודי חול, היא כנראה משום שהם היו חסרים את ההכנה המנטאלית שהרב ראה כהכרחית על מנת לשמש כרבני היישוב החדש, משום שהתחנכו לפני הישיבה במוסדות הישוב הישן, וכפי שהציע הרי"א הלוי באגרתו הנ"ל אל הרב.

נכון, אמנם, שהרב מתבטא מספר פעמים ביחס ללימודי החול בישיבה ביפו כביכול הכנסתם לישיבה היא ממניעים אידיאליים, אך כאמור לעיל אין זה מתיישב עם דעתו כפי שהביע אותה פעמים רבות ביחס למוסדות אחרים, ובפרט אין זה מתיישב עם המשפט הנ"ל ביחס לישיבה עצמה: "והמחלקה העליונה היא באמת הישיבה. בקרבה לא יימצא מקום כי אם לתורה, אבל לתורה בכל עשרה ותפארתה".

ואכן, כאמור לעיל, בספר הזיכרון שערך הרב מימון לזכרו של הרב הוא מתייחס גם לישיבת הרב ביפו, ומציין כי "בעיות החינוך העסיקו אותו ביותר, מכל הבעיות הגדולות האחרות המסורות לליבו. חפצו ומטרתו העיקרית אמנם היה – החינוך התורני-החרדי הנהוג בישיבות בגולה. בכיוון זה כיוון את פעולתו בישיבת "שערי תורה" ביפו, שהתאמץ להעלותה למדרגת ישיבה גדולה"[23].

לסיכום:

1. תכליתה הראשונית של הישיבה ביפו הייתה להיות ככל ישיבה, העוסקת בתורה בלבד, אך בהדגשה משמעותית של העיסוק של כלל תלמידי הישיבה בלימוד אמונה, שמלבד ערכו העצמי יועיל הוא להתמודד כראוי עם החילוניות.

2. הוספת לימודי החול לתוכנית הישיבה ב"מחלקות התחתונות" לא הייתה מלכתחילה, אלא משום שהתברר שיש בהם הכרח זמני, כהוראת שעה, כדי ליישם את אחת ממטרות הישיבה – הרמת רוח היישוב, ובכלל זה העמדת רבנים המתאימים לאופיו של היישוב החדש.

3. על אף צורך זה, הדגיש הרב שבישיבה עצמה, "המחלקה העליונה", לא יוכנסו לימודי חול.

4. העובדה שלבסוף הוחלט שיילמדו לימודי חול גם בישיבה עצמה הייתה כהוראת שעה בתוך הוראת שעה – לזרז את העמדת הרבנים למושבות.