המעין
תגובות והערות
עוד על המילים 'חוץ מצרכי ביתו' בספר קיצור שולחן ערוך
בתחילת גליון 'המעין' ניסן תשכ"ז [יז, ג] פורסמה תשובה של הגאון ר' ברוך קונשטט זצ"ל משנת תרצ"ז שעסקה במילים 'חוץ מצרכי ביתו' שנמצאות בכמה הוצאות של ספר קיצור שו"ע בהלכות צדקה (סי' לד סע' ד). הרב זצ"ל טען שקשה לפרש את המילים כפשוטן - שיש לתת מעשר כספים רק מההכנסות שנותרו בידו לאחר ניכוי הוצאות צורכי הבית, ושיבח את הגאון ר' דוד פלדמן זצ"ל שהחליט להשמיט במהדורתו (לייפציג תרצ"ג) את התיבות שנותנות מקום לטעות בהן.
בגליון תשרי תשל"א [כא, א] עמ' 74 פרסמתי מאמר, בו טענתי שקשה לי לתאר שהרב פלדמן השמיט מילים מתוך ספר קיצור שו"ע מדעת עצמו, בלי הערה או הסבר. לפיכך בדקתי בכל ההוצאות שיכולתי להשיג שהופיעו בחיי מחברן ר' שלמה גנצפריד זצ"ל, ולא מצאתי אותן מילים באף אחת מהן. באתי למסקנה שהמילים האלו הוכנסו לתוך נוסח הקיצור שו"ע ע"י אנשים זרים לאחר פטירת המחבר, ושנראה שהם לא היו קיימות במהדורה בה השתמש הרב פלדמן.
בשנים האחרונות גיליתי שטעיתי בשתי ההשערות האלו, והרגשתי חובה לתקן את הדברים:
- בקשר לר' דוד פלדמן - הראה לי נכדו ר' מיכאל פלדמן נ"י מלונדון את הגליונות המקוריים של סבו. התברר שר' דוד פלדמן השתמש בקיצור שו"ע בהוצאת וילנא תרע"ח בו נמצאות תיבות אלו, והוא מחק אותן, כמו שניחש נכונה ר' ברוך קונשטט.
- בקשר להופעת התיבות האלו בקיצור שו"ע בפעם הראשונה - שמעתי מהרב דוד דבליצקי, עורך הספר 'קיצור שו"ע עם פסקי המשנה ברורה' במהדורת פרנקל (בני ברק תשל"ט), שהמילים נדפסו לראשונה במהדורת למברג תרמ"ד של הקצשו"ע (אין עותק של מהדורה זו בספריה הלאומית; עותק נמצא בספריית ר' אליקים הכהן מונק מבני ברק). מהדורה זו יצאה לאור שנתיים לפני פטירת הר"ש גנצפריד, ובהקדמה להוצאה זו מתאונן המחבר על 'אנשים רשעים' שמוציאים לאור את ספרו בלי רשות. המחבר מודיע שם שהוא מוסר את כל זכות ההוצאה לר' אברהם ניסן זיס מלבוב, ומוסיף: 'משכו וקחו לכם ספרי הנוכחי... כי חוץ לזה שהוא המובחר, כי הוא מהדורה חדשה אשר תיקנתיו והוספתי בו בעז"ה הרבה דברים מועילים, הנה עד שתלמדו באיסור - לימדו בהיתר. ולהשומעים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב". נראה אם-כן שאחד 'הדברים המועילים' שהוסיף המחבר במהדורה זו הוא ההיתר לתת מעשר כספים לאחר ניכוי הוצאות ביתו (על בסיס ההיתר והתקנות של פוסקים חשובים, ראה שו"ת אבקת רוכל סי' ג, שיירי כנה"ג יו"ד סי' רמט הגהת הטור אות א, שו"ת בית דינו של שלמה יו"ד סי' א, ברכי יוסף יו"ד ס' רמט אות ד ושיורי ברכה שם אות ב; ועי' שו"ת צ"א ח"י סי' ו). יתכן איפוא שמהדורת לובלין תרמ"ד בה לא נמצאות התיבות האלו (כמו במהדורות הקודמות, ולא כפי שתיקן המחבר עצמו במהדורה הנ"ל) היא אחת מהמהדורות שנדפסה בלי רשות ר' שלמה גנצפריד.
לסיכום: אין יותר ספק בקשר לעובדה שר"ש גנצפריד עצמו הכריע בסוף ימיו כפי השיטה המתירה לנכות את צורכי ביתו מהסכום ממנו מפרישים מעשר כספים, ושכך תיקן בספרו בעצמו. מצד שני כבר כתב הר"ב קונשטט שם שאין זו הדעה המקובלת, 'אין לנהוג כן ואין נוהגים כן'. ואכן הדעה המקובלת בין הפוסקים, וכפי שנדפס בקיצור שו"ע לפני התיקון, אינה מתירה להקל כל-כך במנהג הקדמונים להפריש מעשר כספים, אלא רק למי שדחוק מאוד בפרנסתו.
פרופ' יחיאל דומב
=================================================================
'בשעה שהעולם ניתן בצרה ובחורבן אסור לאדם להיזקק בפריה ורביה' - עדויות ממרד בר-כוכבא*
בשלהי מרד בר-כוכבא, בעת שהגייסות הרומיים כבשו את מעוזי המורדים ביהודה והחריבו את יישוביהם, מצאו רבים את מותם בקרב ורבים אחרים נפלו בשבי. רק מיעוט הצליח להימלט ולמצוא מפלט במערות טבעיות, מאלו המצויות לרוב במצוקי הנחלים של מדבר יהודה. מחקרים חדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט נרחבת בהרבה ממה שהיה ידוע לפני עשרות שנים, בעקבות הסקרים והחפירות שנעשו באותה עת באזור ים המלח; בעשרים השנה האחרונות נתגלו שרידים משלהי מרד בר-כוכבא הן במערות באזור יריחו, והן בחלקו המערבי העליון של מדבר יהודה, בקרבת יישובי ספר המדבר[1] .
מתוך עשרים ושבע מערות המפלט הידועות כיום, רק בחמש מערות, כלומר בחמישיתן בקירוב, נתגלו שלדים של בני אדם. יש לשער כי גם במערות אחרות מתו פליטים, אלא שאלו ששרדו הביאו את חבריהם לקבורה משהוסר האיום הרומאי, או שאנשים שהשתכנו במערות לאחר המרד הוציאו את הגופות או השלדים אל מחוץ למערה, בין אם היו אלה חיילים רומיים ששהו בהן באופן ארעי לאחר חיסול הפליטים היהודים, ובין אם היו אלה נזירים שהתבודדו בכמה מן המערות בתקופה הביזאנטית. על כל פנים, ניתן לראות בנתונים מתוך חמש המערות מדגם סטטיסטי מייצג, והם מלמדים שאל מערות המפלט נמלטו משפחות שלמות, נשים, גברים וטף; אולם אלה האחרונים כולם בגילאים של יותר משלוש שנים!
נראה שאת עובדת היעדרם של תינוקות בני למטה משלוש במערות יש לקשור לעובדה שהמרד נמשך כשלוש שנים[2], ובמשך השנים הללו תושבי יהודה שלקחו חלק במרד נמנעו מקיום מצוות פרייה ורבייה, על פי הנוהג המעוגן במסורת חז"ל.
וכך אנו מוצאים בירושלמי[3]:
ר' יודה בר-פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק: נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה. מה טעמא? 'ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך' (בראשית ו, יח). וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה. מה טעמא? 'צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך' (שם ח, טז). א"ר חייה בר בא, 'למשפחותיהם יצאו מן התיבה' (שם יט) - ע"י ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה... א"ר אבון, כתיב 'בחסר ובכפן גלמוד' (איוב ל, ג) - בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה. א"ר לוי, כתיב (בראשית מא, נ) 'וליוסף יולד שני בנים', אימתי - 'בטרם תבוא שנת הרעב'[4] .
וכך במדרש תנחומא[5] :
'צא מן התיבה'. אמר דוד, 'הוציאה ממסגר נפשי' (תהלים קמב, ח). כשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד הוציא ממסגר נפשי, שנאמר (תהלים לב, ו) 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו'. אמר לו הקב"ה: נח, גזרה היה מלפני שלא תצא מן המסגר הזה עד שתשלימו י"ב חודש. וכן ישעיה אמר (ישעיה מט, ח) 'ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמור לאסירים צאו לאשר בחשך הגלו'. לאמור לאסירים צאו - שהיו אסורים בתשמיש המטה, למה? שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף, עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו, שנאמר (בראשית מא, נ) 'וליוסף יולד שני בנים', אימתי? 'בטרם תבוא שנת רעב'. וכן איוב אומר (איוב ל, ג) 'בחסר ובכפן גלמוד', כשהחסר והכפן בא לעולם - גלמוד, גלה מתשמיש המטה. וכן עשה נח, כשנכנס בתיבה כתיב בו (בראשית ז, ז) 'ויבא נח ובניו' אחר כך 'ואשתו ונשי בניו', וכשיצא אמר לו (שם ח, טז) 'צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך', מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מט, ט) 'לאמר לאסורים צאו' - לאמר לאסורים מתשמיש המטה צאו מן התבה, 'לאשר בחשך הגלו' - אלו הבהמה והחיה והעוף. מיד אמר להן (בראשית ט, ז) 'ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה'.
ומעניין לציין שדברים דומים כתב עוד קודם פילון האלכסנדרוני, שחי בסוף תקופת הבית השני[6]:
מדוע כאשר נכנסו לתיבה היה הסדר 'הוא ובניו' ואחר כך 'ונשי בניו', ואילו כשיצאו הוחלף הסדר?... לפי פשוטו של מקרא הכניסה רומזת על פרישות דרך ארץ והיציאה על פריה ורביה, כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם (נזכרו) כזוגות נשואים: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו... לאחר שפסקו (המים) והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם (ה') שנית על ידי הסדר - תחילה להזדרז ולהקים זרע; הוא לא כתב שהגברים (יצאו) יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים.
דוד עמית
* בעקבות מאמרו של הרב כרמיאל כהן בגליון 'המעין' הקודם (עמ' 57 ואילך) בענין האיסור לשמש מיטתו בשני רעבון.
[1] ראה ח' אשל וד' עמית, מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, תל-אביב תשנ"ט.
[2] ג"א תתצ"ב-תתצ"ה (135-132 למניינם).
[3] תענית פ"א ה"ו (סד ע"ד).
[4] בבראשית רבה לא, יח הובאו הדרשה הראשונה שבירושלמי וכן שתי האחרונות, תוך שינויי נוסח אחדים: הדרשה הראשונה נמסרה מפי ר' יהודה בר' סימון והגירסה שם היא 'נח כיון שניכנס בתיבה נאסר לו פריה ורביה', ודרשתו של ר' אבון על הפסוק מאיוב הורחבה, וגירסתה היא 'אם ראיתה חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם גלמוד - הוי רואה את אשתך כילו היא גלמודה'. הדרשה האחרונה נמסרה מפי ר' מונא. בבבלי תענית יא, א הובאה הדרשה האחרונה לבדה, ומפיו של ריש לקיש.
[5] נח, יא. במדרשים מאוחרים חוזרים הדברים ומובאים בנוסחים שונים, ראה בתורה שלמה לרמ"מ כשר, פרשת נח בראשית פרק ו אות ר; פרק ז אות לא (וראה ב'אגדות היהודים' לגינצבורג עמ' 114 ובהערות שם).
[6] בחיבורו 'שאלות ותשובות לבראשית' ב, מט (בתרגומו של ש' בלקין, מדרשי פילון, ניו יורק תשמ"ט).
==========================
ההלכה אינה פלורליסטית ואינה אבסולוטית
תגובה למאמרו של הרב מיכאל אברהם 'האם ההלכה פלורליסטית?' ב'המעין' הקודם עמ' 41 ואילך
צדק הרב אברהם שאין שום אחיזה בהלכה ובפסיקה לטענות (שמקורן מחוץ לבית המדרש) שההלכה פלורליסטית. גם המושג 'אמת אבסולוטית' לא קיים בתורה שקיבלנו בהר סיני, כי הקב"ה מסר את התורה לעם ישראל, והבנת התורה נקבעת לפי דעת החכמים בעולם הזה. וכך כתב הר"ן בדרשותיו (הדרוש החמישי נוסח ב): "וזו ההגדה (ב"מ פו, א, שנחלקו 'מתיבתא דרקיעא' וריבונו של עולם מה הדין כשספק אם הבהרת קדמה לשער הלבן וביקשו את הכרעתו של רבה) צריכה ביאור, כי באמת לא היו ('מתיבתא דרקיעא') משימים פקפוק במה שהשיגו מהשם יתברך שהיה מטהר, וידעו בבירור שהוא האמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני? אבל הגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת היו אומרים טמא, [שמאחר] שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושִׂכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אע"פ שהוא אמת איננו ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה"... וזהו חיוכו של הקב"ה בתנורו של עכנאי (ב"מ נט, ב).
על כך נאמר במסכת סופרים (פט"ז ה"ה): "אמר רבי תנחום ב"ר חנילאי, אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו. אמר רבי ינאי, תורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה לו בארבעין ותשעה פנים טמא בארבעין ותשע פנים טהור"... ואלו הם דברי הריטב"א (עירובין יג, ב ד"ה אלו): "שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר? ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל לקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ויהיה הכרעה כמותם"...
כמובן שאין להתעלם מן החשש לטעות, וכבר כתב על זה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (בהקדמה ל'אגרות משה') שבעצם אסור היה לחכם להורות עד שיגיע למדרגת רבינא ורב אשי, אלא שבכל דור ודור יש מידה אחרת להגדרת מי שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כב, א), שהרי רק חכמי דור זה שייך שיורו עתה, ו'הגיע להוראה' הוא לפי ערך הדור הזה דווקא. לדבריו ההוראה הראויה היא כפי שנראה לחכם אחרי שעיין כראוי לברר את ההלכה בש"ס ופוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראת ה', ואחרי שנראה לו שכן הוא פסק הדין הוא מחוייב להורות כן, אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש.
מי שהגיע להוראה דעתו נחשבת כ'הוראת חכם'. התורה אינה איסוף יידע, ומי שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים ואין יראתו קודמת לחכמתו נחשב עם הארץ (סוטה שם).
אברהם יעקב גולדמינץ
ברור שהתורה אינה 'חתוכה' במובן הפרקטי, והא ראיה שיש בנושאים רבים כמה דעות הלכתיות שכולן לגיטימיות. על כך אין חולק, מיום שניתנה תורה ועד היום. השאלה בה עסקתי היתה מהי המשמעות (!) של התמונה הלכאורה-פלורליסטית הזו; אם אין הלכה 'אמיתית', אלא שמה שאדם ראוי להוראה מסיק להלכה הוא-הוא ההלכה, צריך ביאור מה פירוש 'טעות בהלכה', כיצד אפשר 'לטעות' בהלכה? והרי מהמונח 'טעות בהלכה' שדנו בו הש"ס והפוסקים משמע שיש לאן לקלוע, ולפעמים גם להחטיא!
על כן טענתי במאמר שיש הלכה אמיתית שאנו מצווים לנסות בכל כוחנו לכווין אליה, אבל יש ערך נוסף שהוא האוטונומיה, לעשות כפי שאנו עצמנו מבינים. לכן קיימת לגיטימציה אלוקית לטעויות הלכתיות, למרות שאלו הן באמת טעויות. עוד הוספתי שהלגיטימציה היא רק לטעויות שהן ב'שיקול הדעת' (כלומר שיקלול שגוי של טעמים נכונים), ולא ב'דבר משנה' (כלומר העלאת טעמים שהם כלל לא נכונים, לפחות להלכה). ומכאן גזרתי את המסקנה שלא כל אחד הוא בר הכי (אף שלא צריך להיות כרב אשי ורבינא, אלא יפתח בדורו כשמואל בדורו, וכפי שכתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל). ואינני רואה כלל במה חולק על דבריי הרב המגיב.
גם המשפט 'המושג אמת אבסולוטית לא קיים בתורה שניתנה בסיני' אותו כתב המגיב בתחילת דבריו - עמום: יש אמת או אין אמת? ואם אכן אין אמת אבסולוטית - כיצד תתיישב אמירה זו עם ה'חשש מטעות' שבו הוא מסיים?
מיכאל אברהם
=========================
עוד בענין "אין סומכין על הנס"*
תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. (ביצה טז, א)
לדעת רש"י מידתו של הלל המתוארת כאן היא מידת הבטחון, וכך ביאר את הביטוי "שכל מעשיו לשם שמים": "בוטח שתזדמן לו נאה לשבת"[1]. ברור שגם שמאי היתה בו מידת הבטחון, אלא שבמקרה זה העדיף מידה אחרת[2], או שסבר שמנהגו של הלל אינו כלול בחובת הבטחון בה', ואולי אף אינו רצוי כלל.
שאלת גבולות מידת הבטחון שחייב בה כל אדם, מתי יש להסתפק בבטחון בה' ומתי יש לנקוט גם פעולות ארציות, היא למעשה שאלת הסמיכה על הנס: מהי הדרך הראויה, האם לסמוך על הנס כהלל "שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים"[3], או שלא לסמוך על הנס כשמאי, ו"אם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת"[4]?
כך הציג את המחלוקת רבינו פרחיה ב"ר נסים בפירושו לרי"ף מסכת שבת[5]:
אבל הלל הזקן וכו'. וכי לא היה עושה שמאי לשם שמים? אלא כך פירושו, שהלל היה מניח הדברים, ובוטח שיעשה חפצו כרצונו בשעתו במעשה נס, ולא היה צריך לחפש מיום ראשון.
והדברים מפורשים עוד יותר באחד מקטעי הגניזה הקשורים לפירושיו של רבינו פרחיה[6]:
אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו היתה לשם שמים. פירוש, שהיו מעשיהן סמוכין על נס שעושין להן מן השמים. ולא היו צריכין לחפש על חפציהן, אלא היה הנס מזמן להם חפצם בעת שהם צריכין לו. והוא שאומר הלל ברוך ה' יום יום. ובית שמאי לא היו סומכין עצמם על הנס, אלא היו מחפשין על חפץ השבת מיום ראשון...
נמצא ששמאי ובית שמאי ראו במידתו של הלל מידה שאינה מתאימה (לכל הפחות לכל אדם[7]), והמליצו על ההשתדלות; ואילו הלל ובית הלל היו סומכים על הנס, ואף המליצו על כך לכל אדם[8].
הרב כרמיאל כהן
* בהמשך למאמרו של הרב יעקב ח' חרל"פ "אין סומכין על הנס - האומנם?" (המעין ניסן תשס"ד [מד, ג] עמ' 60-41), ברצוני להציג סוגיה נוספת בענין זה שלא נידונה במאמר הנ"ל.
[1] אפשרויות אחרות להבין את המחלוקת ראה למשל בחתם סופר לביצה שם: "ב"ש אומרי' מחד בשבתיך לשבתיך. לומר שיזכור כל ימיו לעולם הבא, יום שכולו שבת; וב"ה ס"ל ברוך ה' יום יום, דיפה שעה א' לצדיקים בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. והאמנם לאו כל אדם זוכה לעשות כב"ה, והיינו פלוגתת ב"ש וב"ה לב"ש נוח שלא נברא ולב"ה נוח שנברא, דודאי הזוכים לאותה מדריגה של ב"ה נוח לו שנברא... ". לפי זה המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אינה קשורה בהכנות לקראת שבת - אלא בשאלה האם ראוי לקיים את המצוות לשם שכר העולם הבא או שמא יש לקיימן לשמן. בהמשך דבריו מציע החת"ס הצעה נוספת: "וא"נ י"ל דהלל כל מעשיו לש"ש, וי"ל שגם אכילתו והנאת גופו ביום חול הי' קודש וקרבן לה', וא"כ מצוה שבא לידך אל יחמיצנה לשמור על שבת, כי גם היום מצוה בבהמה שמינה; אבל מודה הלל מי שאינו יכול לכווין כן כל מעשיו, טוב יותר לעשות כשמאי...". ודברים דומים כתב ר"צ הכהן מלובלין (ישראל קדושים אות ה): "...הלל הזקן מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל שלא הניח הנאה לשבת כשמאי, כי הוא היה אוכל גם בימות החול על טהרת קודש, להיות כל מאכלו בקדושה ורוחניות המאכל כבשבת... וזהו כל מעשיו, גם מה שנראה כמעשה להנאתו היה באמת לשם שמים. ומי שהוא כך גם כל דברי הרשות שלו הכל קדוש, ואין אצלו חילוק בין חול לשבת" (וראה גם פרי צדיק לט"ו בשבט אות ב, ועוד).
[2] ראה למשל מהרש"א בחידושי אגדות שם: "...דודאי מדת שמאי מעולה וטובה היא, אלא שזה מדה אחרת שיותר טובה ומעולה ממנה סותרת אותה, דהיינו מדת הבטחון, שבוטח בהקב"ה שיזמין לו הקב"ה נאה ממנה" וכו'. דהיינו שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם יש להעדיף את זכירת השבת בכל יום - או את מידת הבטחון.
[3] לשון המשנה ברורה סי' רנ ס"ק ב.
[4] לשון רש"י שמות כ, ז.
[5] מהדורת 'אופק' עמ' 219 (רבינו פרחיה ב"ר נסים היה גיסו של רבינו אברהם בן הרמב"ם).
[6] במהדורה הנ"ל נספח ב עמ' 314. ר"א שושנה משער שכת"י זה משמר שרידים מפירוש רבינו חננאל בן שמואל (חותנם של ר"א בן הרמב"ם ושל רבינו פרחיה ב"ר נסים) על הרי"ף למסכת שבת, ראה מבוא שם עמ' כא.
[7] ראה למשל כתב סופר או"ח סימן לח (שכתב לבנו את ששמע מאביו החתם סופר, וראה לעיל הערה 1): "והן הן הדברים ששמעתי מפי קדשו זצ"ל ע"פ שמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה... הלל היה מעצר ברוחו שהיה מכוון בכל מעשיו לש"ש והיתה גם אכילת חול מצוה, והיה בטוח שיזמין לו ה' לשבת דבר אחר כיון שגם באכילה זו מכוון למצוה. וב"ש לא הי' לו מדה זו כ"כ שיהיה כל כוונתו לש"ש, ועכ"פ לא היה בטוח לבו תמיד שתהיה כוונתו רצויה לש"ש, לכן היה משמר מחד בשבא לשבתא. ולפ"ז אנן מה נענה בתריה דב"ש שלא היה יכול לעמוד בנפשו שיהיה כוונתו בכל אכילה לש"ש, ואמר מחד בשבא לשבתא, קו"ח אנן, ויפה כתב רש"י זכור מחד בשבת לשבת. אלו דברי קודשו זצ"ל... שוב מצאתי בס' שם אפרים עה"ת מהגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל כי מציאה מצא בפסיקתא, דמייתי דר' שמלאי ור"א עבדו כב"ש, וכתב הוא, הלל דהי' כל מעשיו לש"ש היה עושה הכל כעושה בקדושת שבת, והאמוראים החזיקו במדת ב"ש שהיא מדת כל אדם...".
[8] נראה בפשטות שבית הלל חשבו שכן ראוי להמליץ לכל אדם למעשה, וברור שכך הבין ר' פרחיה הנ"ל. ועי' מ"ש הנצי"ב בהרחב דבר לדברים ה, יב (וכן בברכת הנצי"ב למכילתא יתרו 'בחדש' פרשה ז) שאין מחלוקת בין שמאי להלל אך יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, "דאי אפשר לומר דכל ב"ה היינו תלמידיו המרובים כולם היו במעלת הלל שכל מעשיהם לש"ש, אלא ע"כ פליגי בעיקר דין", אמנם ביאר את המחלוקת באופן אחר. אבל באור זרוע כתב (הלכות ערב שבת סימן יח): "... הלכך הרוצה לעשות כבית שמאי עושה, שבית הלל מודים לבית שמאי דהכי עדיף טפי...", וכ"פ המ"ב שם.
=========================
עוד על 'טענו את בעירכם'
תגובה לדברי רא"מ גלנצר בגליון הקודם של 'המעין' עמ' 81-82
ברצוני להציע נוסף לפירושו המלומד של הרב גלנצר, בענין השאלה מה היה קשה לרש"י ז"ל שראה צורך לפרש את המשפט 'טענו את בעירכם' במילה אחת בלבד: 'תבואה'? הוא השיב שרש"י רצה להדגיש ש'טענו' הוא לשון טעינת משא, ולא לשון דקירה כמו בפסוק בישעיה 'מטועני חרב', וכשיטת דונש.
אולם לי נראה שהוקשה לרש"י מהותה של העצה שנתן פרעה ליוסף לומר לאחיו 'טענו את בעירכם' וכו': האם אכן התכווין פרעה לייעץ לבני יעקב איך להעמיס ולהוביל את בהמותיהם? יתכן שבהוספת התיבה 'תבואה' התכווין רש"י לומר, שפרעה ייעץ ליוסף לומר לאחיו שלא יגיעו למצרים כאביונים ונזקקים, שהגיעו למצרים כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה בשנות הרעב בארץ כנען - אלא שיגיעו למצרים כמשפחה בעלת אמצעים שאינה נזקקת לסיוע. כך יוסיפו כבוד ליוסף ולפרעה, וימנעו מהם לזות שפתיים.
אהרן גינצלר
=========================
על קניית פירות בקדושת שביעית
קראתי בענין את דבריו של הרב זאב ויטמן בגל' תשרי האחרון (מז, א). בעמ' 32 הוא מזכיר שוב את העובדה הידועה 'שההסתייגות מאוצר בית דין היתה משותפת הן לציבור החרדי והן לציבור הדתי לאומי, ואלו כמו אלו העדיפו שלא להסתבך עם פירות בקדושת שביעית'. גם לי מפריע מאוד שאנשים שלמדו על החובה לעזור לאחיהם בכל השנה, ומקיימים את הציווי (ויקרא כה, לה) 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו', שוכחים את הענין הזה בשמיטה, למרות שהוא נכתב בתורה מיד אחר הציווי על השמיטה! ובתורת כהנים שם מובא המשל הידוע על המשא שע"ג החמור, 'עודנו במקומו - אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ - חמישה אין מעמידים אותו'. מדוע אם כן נגרע חלקם של שומרי השמיטה, גבורי הכח החקלאים, ואחיהם עומדים מן הצד כשהם נופלים בשנת השמיטה, ואינם תומכים בהם לפני שיתמוטטו לגמרי? וכך כתב הרידב"ז זצ"ל בספרו בית הרידב"ז על שביעית (ה, יח): 'מצוה על כל ישראל לקנות יין קידוש והבדלה וד' כוסות ועל כל כוס של ברית מילה דוקא מיין של א"י, ויקדשו על יין של שביעית יותר מן שאר היינות'. ובהקדמתו לספר כתב: 'קנו את היין של שביעית מכל א"י על קידוש והבדלה, מלבד שתשתו יין בקדושת שביעית אשר לא זכינו לזה מיום חורבן בית מקדשינו, עוד תחזקו בזה את הישוב'. למרות שהפירות למעשה מופקרים, והחקלאים מהווים רק שלוחי הציבור לטפל בהם ולשווק אותם ומקבלים רק את החזר הוצאותיהם, לא תמיד זולים פירות אוצר בית הדין ממחיר פירות כאלו בשוק (ולעיתים אף יקרים יותר), משום שחקלאי שרוצה לשמור שמיטה כעיקר הדין חייב להשקיע יותר כספים מאשר בשנה רגילה, למשל בטיפולים מיוחדים, בתוספת השקייה, בתוספת ריסוסים וכד'; אם לא יילקחו ממנו הפירות במסגרת אוצר בית הדין - הוא לא יחזיר לעצמו אפילו את ההוצאות, ובשמיטה הבאה יתכן מאוד שבלית ברירה יקל לעצמו לסמוך על היתר המכירה, שהרי המציאות הזאת גורמת לו להיות במצב של שעת הדחק! אין שום ספק שהדרך הטובה בעיני ה' אינה לקנות פירות של נוכרים או פירות שגדלו לאחר שנמכרו לגוי, אלא לרכוש בדרך המותרת פירות קדושים בקדושת שביעית, שגדלו על פי ההלכה לכתחילה ע"י 'גיבורי הכח' האמיתיים של השמיטה (שלא לפי המקובל שגיבורי הכח הם אלו שקונים בשמיטה פירות מנוכרים...), ובכך להחזיק בידי החקלאים המוסרים את נפשם ואת כספם כדי שהשמיטה תישמר כראוי, וגם לקיים מצוה חשובה לפי דעת הרבה פוסקים*.
אריה לוין
=========================
נוסח ברכת האילנות
אמר רב יהודה, האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם[1] .
כ"ה נוסח הרי"ף בברכות שם (לא, ב בדפיו), אלא שאצלו הנוסח 'כדי להתנאות' במקום 'להתנאות'. וכ"ה גם בראבי"ה ח"א סי' קכ, ובו נוסף 'בריות טובות ונאות', וכ"ה גירסת ר"ח לפי המובא בתשב"ץ קטן סי' שכב. ובראבי"ה ובתשב"ץ הנ"ל כתוב במקום 'להתנאות' - 'ליהנות', כגירסת הדפוסים המצויים של הרמב"ם הל' ברכות (פ"י הי"ג): 'שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם'[2]. וכ"ה בטור ובשו"ע או"ח ריש סי' רכו, אלא שהשמיטו 'ונאות כדי'; וכ"ה הנוסח בסידורי הספרדים. אולם בסידורים אשכנזיים רבים, גם כאלה הנחשבים מדוייקים, שינו את נוסח חז"ל הנמצא בכל המקורות הקדומים לנוסח הקרוב יותר ללשון המקרא; לרוב שינו 'דבר' במקום 'כלום', אילנות 'טובים' במקום 'טובות', ו'לְהנות' במקום להתנאות או לֵיהנות[3].
לפיכך, הנוסח הראוי לברכת האילנות לפי הגירסה בגמרא ובפוסקים ובסידורים הישנים[4], הוא:
בא"ה אמ"ה שֶלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִ?וֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם.
י"ק
[1] ברכות מג, ב ע"פ נוסח כת"י מינכן, וכן הוא בברכות נח, ב. וכ"ה נוסח התוספתא פ"ב הט"ז (ושם 'אילנות נאות'), ובאו"ז ח"א סי' קעט.
[2] הנוסח ברמב"ם מהדורת פרנקל שיצא לאור זה עתה, ע"פ כת"י 'הספר החתום' המדוייק, הוא: 'שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות נאות כדי להתנאות בהם בני אדם'; ועיי"ש בשנ"ס.
[3] הראשונים ששינו היו ר"ז הענא בסידורו בית תפילה (יסניץ תפ"ה) והחכם יצחק סטנוב ב'ויעתר יצחק' (ברלין תקמ"ה, 'עמק ברכה' סי' כט), ואחריהם הלך ר' זליגמן בער בסידורו עבודת ישראל עמ' 569 (הוא נסמך על הסמ"ק, אבל בסמ"ק שלפנינו הנוסח "אילנות טובות"!), ומהם העתיקו בסידורים רבים. ראוי לציין שאמנם כמה כתבי יד של התלמוד גורסים 'טובים' ו'נאים', אך אין זה הנוסח המקובל, והמדקדקים ששינו את הנוסח בסידורים לא הלכו בעקבות אותן נוסחאות כי אם בעקבות דקדוק המקרא, וכשיטתם. דן בדבר גם רי"י וייס בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' טז, והאריך בענין ר' דויד יצחקי בהערותיו "קצירת האומ"ר" על הספר 'לוח ארש' לר"י עמדין מהדורתו עמ' תצו (מאמר א סי' קעד). ולמרות שלכאורה אכן היה צריך לומר ע"פ הדקדוק 'טובים', עובדה היא שלשון "אילנות טובות" מצויה בחז"ל גם במקומות נוספים, כגון "קוצצי אילנות טובות" בפסחים נ, ב ועוד, ויתכן שנוסח הברכה נקבע ל'טובות' גם בגלל הצליל הדומה במילה הקודמת 'אילנות', מה שנקרא בלשון המדקדקים 'גרירה'.
[4] בהבדלים מזעריים ביניהם וכנ"ל. הניקוד ע"פ מ"ש ר' יעקב עמדין בסידורו עמודי שמים מהדורת אשכול (ירושלים תשנ"ג) ח"ב עמ' קמ, ובלוח ארש אותיות תמה-תמו (וראה בהערות ר"ד יצחקי במהדורתו עמ' תמג).