בהיתר אכילת דג זה [בגרמנית: העכט –Hecht , ונקרא גם שטירל, שאטריה, סטוריון ועוד] נחלקו רבות הפוסקים. זהו דג גדול (מגיע לאורך של למעלה ממטר ולמשקל של 16 ק"ג; מביצי הדג הזה מכינים את המעדן קוויאר זהוב) המצוי בנהרות צפון ומזרח אירופה. בשו"ת 'שמש צדקה' לרבי שמשון מורפורגו (ח"א יו"ד סי' יד) הסתפק והחמיר, הנו"ב (מהדו"ת יו"ד סי' כח) התיר את הדג, אולם בשו"ת צמח צדק החדשות (חיו"ד סימן סא) כתב שבמקום שנהגו לאיסור בוודאי שאין להתיר. בקונטרס 'מקל נועם' לר' יצחק גריסהאבר האריך לאסור, אך כתב בראש הספר 'כוונתי בזה רק לחוות דעת ולא להחליט איסור על כלל ישראל'. וכן הסיק לאסור בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' נד 'כי אין כל אחריות איזה ישווקו, וקרוב לוודאי שהרבה ייכשלו על ידי כן באכילת דגים טמאים'. כתבנו כאן רק כמה נקודות ציון, אך פולמוס גדול נסוב סביב כשרות דג זה כבר מאות שנים, והוא לא הסתיים גם בימינו (עיין עוד בזה בספר 'מאור לכשרות' לר' ישראל מאיר לוינגר, ח"ב עמ' 329).

והנה במסגרת ההדרת הספר 'שולחן עצי שיטים' לר' שלמה מחלמא בעל 'מרכבת המשנה', נתקלנו בשני מקומות שבהם מוכח מדברי המחבר כמסיח לפי תומו שנהגו לאכול במקומו את דג השטירל. בשניהם עסק המחבר בענייני בישול ביו"ט.

1. בסימן ג מלאכת המכה בפטיש סעיף ה בהערות זר זהב ס"ק ד ד"ה ודג, כתב וזו לשונו: 'כתב הט"ז דיש מין דג שמתקלקל אם שוהה במלחו והרי זה מותר למלחו ביו"ט אפילו נתקרע מערב יו"ט, אבל מין דג דמילחא מעלי ליה, כמו מין העכ"ט [תיבות אלו הן תוספת של רבנו, ואינן כתובות בט"ז], אסור למולחו ביו"ט אם נתקרע מערב יו"ט, אבל נותן מלח לתוך המחבת לבשלו'.
2. במלאכת המעבד זר זהב ס"ק ב ד"ה דג. וזו לשונו: 'מה שאין כן במין העכ"ט, עיין מכה בפטיש [סעיף ה ס"ק ד] דמכל מקום מותר לבשלו וליתן מלח במחבת, עיין שם'.

ההדרת ספר שולחן עצי שיטים הסתיימה. הספר נמצא בסוף ההגהה האחרונה, ובע"ה ייצא לאור במהלך החודשים הקרובים.

(הצילום מתוך ויקיפדיה)

מרדכי בועז, מכון שלמה אומן