תגובת הרמב"ן בפירושו לתורה לטענה הנוצרית 'אנו ישראל'

משה רוזנווסר

תגובת הרמב"ן בפירושו לתורה לטענה הנוצרית 'אנו ישראל'*

 

...הנוצרים הראשונים היו יהודים לכל דבר, ורק האמונה ביש"ו 'המשיח הגואל' (כריסטוס) הבדילה אותם מקהל ישראל. אולם בהדרגה נתרופפה זיקתם אל היהדות, משהצטרפו אליהם יהודים שנתנכרו לתורה ו'יראי ה'' מבין הגויים. תהליך זה זורז ע"י יהודי יליד טראסוס שבאסיה הקטנה בשם שאול, ששינה את שמו לפאולוס... פאולוס ניתק את הנצרות מן היהדות ועשה אותה לדת חדשה, בעיקר ע"י הכרזתו שהאמונה ביש"ו פוטרת את המאמין מקיום המצוות המעשיות... בניגוד לאיסיים שנעלמו עם חורבן הבית, נועד לנצרות עתיד גדול בעמים, ותפקיד גורלי בתולדותיה של גלות ישראל.

                                    פרופ' מרדכי ברויאר, 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' (מוסה"ק תשל"ו) עמ' 364

 

הקדמה

ישראל הגשמי וישראל הרוחני לפי שיטת הנצרות

התמודדות הרמב"ן עם עקרונות אלו

דברי סיום

הקדמה

הנסיון הנוצרי להוכיח ש"אנו ישראל" (Verus Israel)[1] עובר כבריח תיכון בכתבי הנצרות, והוא נובע משורש תכונת אדום. הקו הרעיוני הזה היה נושא חשוב בהטפות הכמרים, ובפרט מול קהל יהודי.

במאמר קודם[2] ראינו איך הרמב"ן כלל בפירושו לתורה, בעקבות העימות עם הנצרות בדורו בספרד, תגובות לכמה עקרונות יסוד של הנצרות, כולל השילוש, החטא הקדמון וביאת המשיח. במאמר זה נבחן איך התמודד הרמב"ן עם הרעיון הנוצרי 'אנו ישראל' והשלכותיו.

 

ישראל הגשמי וישראל הרוחני לפי שיטת הנצרות

לפי הנצרות, הנוצרים הם עם ישראל האמיתי; כל הייעודים הטובים בנביאים מכוונים כלפיהם, ואילו הפורענות והביקורת מכוונים ליהודים[3]. אך קביעה זו נוגדת את השכל הישר, ואת ההיסטוריה שגם הנוצרים מודים בה; איך יכולים הנוצרים להתכחש לעובדת הייחוס הביולוגי של היהודים ליעקב אבינו – ישראל? האין זה דחוק מאוד לומר שהנוצרים, שברובם אינם אפילו בני שם, ייקראו בשם ישראל? הרי אין לקביעה זאת כל אחיזה במציאות[4]! הנוצרים, ובראשם אוגוסטין, תירצו שאכן יש שני 'ישראל', ישראל הגשמי וישראל הרוחני[5]. לישראל הגשמי יש מצוות גשמיות, תורה גשמית, שכר גשמי ועונש גשמי; לישראל הרוחני, מאידך, מצוה אחת – אמונה — שהיא מצוה רוחנית, יש להם תורה רוחנית מלאת מוסר ורעיונות נשגבים (אך כמעט ללא מחוייבות מעשית) וכן שכר רוחני ועונש רוחני בעולם הבא. לפי השקפתם, תהליך היווצרותה של הדת הטהורה האולטימטיבית היא כמו תהליך התפתחות האדם. בתחילה התינוק הוא אדם שכל מעייניו גשמיים, ורק עם הזמן וההתבגרות יתפוש הרוח את מקומו הראוי כמניע העיקרי לפעולותיו. כך בתחילה לימד הקב"ה את בני ישראל את הדת הגשמית, ורצה שיקיימו מצוות גשמיות, כדי שיזכו לשכר גשמי. הם היו, אכן, בני ישראל, אך במובן הגשמי בלבד. אח"כ הוא שלח את 'בנו' לבשר שהגיעה העת שנתבגר ונבין שיש רובד רוחני מעל לכל הגשמיות הזאת. כשנקבל על עצמנו את המצוה החשובה ביותר – האמונה – לא יהיה כבר צורך במצוות הגשמיות, כי נבין אותן לעומק ולפי משמעותן המקורית והאמיתית כמשל לאמיתות הבסיסיות של הנצרות, וכמו כן השכר שנקבל יהיה שכר רוחני שאינו מוזכר בתורה. אולם כאשר הרוב המכריע של בני ישראל לא קיבל את הבשורה הזאת וסירב להאמין ב"בנו", נוכח הקב"ה שאי אפשר לדרוש מעם שהוא ביסודו ובתכונותיו גשמי להבין ולאמץ רעיונות רוחניים, ולכן הוא בחר בנוצרים, האומה שיכולה להעריך רוחניות, כישראל האמיתי, הרוחני.

אלא דא עקא, שאע"פ שהקב"ה מאס ביהודים, אין ברצונו לכלותם לגמרי - אלא לשמרם כמיעוט מדוכא, מעונה ומפוזר בין העמים. לכן אין להרוג את היהודים (או לפחות לא את כולם) אלא לדכאם בכל מיני גזירות[6]. לפי אוגוסטין[7] הסיבה לכך היא שהיהודים היו העם היחיד אשר ראו את יש"ו, בשורותיו היו מכוונות כלפיהם וכל תלמידיו היו מהם. אם יושמדו (ו/או יטמעו כליל בעקבות התנצרותם) לפני הגאולה האחרונה, יש סיכון שיום אחד יעלה ספק בלב העמים הרבים שהתנצרו לגבי הסיפור של יש"ו בכללותו - אולי יטענו שלא היה ולא נברא, או שסיפורו היה מעין אגדה וכו'. האומה היחידה שיכולה להפריך טענות אלה היא האומה היהודית, שראתה אותו ואכן דחתה את נבואתו. לכן בני ישראל היהודים הם הוכחה חיה לעובדת קיומו של יש"ו. את הצורך בשמירת מיעוט יהודי מדוכא ומפוזר למד אוגוסטין מהפסוק (תהלים נט, יב) 'אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך', שלפי אוגוסטין פירושו הוא שאין להרוג את היהודים, פן ישכחו הנוצרים את יש"ו; ובמקום להרוג אותם יש להניעם - לפזר אותם בין העמים.

לסיכום: משורש קביעת 'אנו ישראל' מסתעפים שש עקרונות-יסוד בתיאולוגיה הנוצרית:

א.      שהקב"ה מאס ביהודים ובחר בנוצרים במקומם

ב.      שהיהודים הם ארורים ומקוללים

ג.       שיש לדכא את היהודים ולפזרם אך אין להכחידם כליל

ד.      שאין צורך במצוות מעשיות, ושהאמונה היא המצוה היחידה שבגללה יזכה האדם לראות את הטובה הנצחית

ה.     שהמצוות המעשיות שבתורה הן משלים ואלגוריות שאין להבינם כפשוטם

ו.        שעיקר השכר הוא בעולם הרוחני – 'במלכות השמים' - ולא בעולם הגשמי

 

התמודדות הרמב"ן עם עקרונות אלו

א. 'מאיסת היהודים'

הנוצרים אמרו שהקב"ה הבטיח בתורתו שאם בנ"י יחטאו יגלה אותם מא"י ואח"כ ישוב ויחזירם, ומפני חשיבות הענין הזכיר אותו פעמיים בתורתו, בספר ויקרא ובספר דברים. והנה החטא, העונש, וגם ההבטחה התקיימו בבית ראשון ובגאולה שלאחריו. אך בנ"י חטאו עוד, ובפרט בכך שלא הכירו ב"בנו" שנשלח להושיע את העולם ואף הרגוהו, ואחרי החטא הזה השני זנח אותם הקב"ה ומאסם כפי שהבטיח.

כנגד טענה זו השיב הרמב"ן על דרך החיוב בפרשת בחקתי, ועל דרך השלילה בפרשת האזינו:

 

פרשת בחקתי (ויקרא כו, טז)

ודע והבן, כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות... ואמר בגלות 'אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו'... א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב [בספר ויקרא]... והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ... ולא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו... וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו. אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו - כי... לא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודה זרה כלל... ואמר בקללות 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאוד... והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם... ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו... ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. (וע"ע פירושו על דברים ל, א)

מבואר בדברי הרמב"ן שאין החטא, העונש וההבטחה בספר ויקרא - כהרי החטא, העונש וההבטחה בספר דברים. ולכן ברור מתוך ההקשר ששתי הנבואות האלו על שני מקרים שונים באו. היוצא מזה שיש הבטחת תשובה וגאולה בפרשת נצבים (אחרי נבואת העונש שבפרשת כי תבוא) שעדיין לא נתקיימה, ולה אנו מצפים.

ובפרשת האזינו (דברים לב, כו) מוכיח שלא מאסנו ע"ד השלילה:

אשביתה מאנוש זכרם. גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל... [כי] השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו... וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם - לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופירסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה, אם ישוב ויאבד זכרם - ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן - יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר, והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי... ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם [שיקימם] לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.

אם ח"ו מאס בנו הקב"ה, שואל הרמב"ן, באיזה אומה יחליפנו? האם באומה שלא ראתה את אותותיו וניסיו? האם באומה שמלכתחילה כפרה בו? ואם יחליפנו, מי יזכור אותו? לכן "מוכרח" הקב"ה שנהיה עמו כדי שהוא יהיה אלוקינו, כי אין מלך בלא עם[8].

 

ב. 'קללת היהודים'

הנוצרים טענו כי היהודים הם ארורים. אוגוסטין שייך את בני ישראל לזרע קין הארור[9], וטען שעם ישראל נתקלל מאז שבנ"י זנחו את ה' בימי הנביאים ויותר מאוחר הרגו את 'בנו'. ראיה לכאורה מתורת משה נמצא כבר בעון גיליון[10] (גלטיים ג, י-יא)[11], בו כתוב שבני ישראל "עליהם הקללה, כי כתוב ארור אשר לא יקים את כל הדברים הכתובים בספר התורה לעשות אותם, וגלוי וידוע שבתורה (=במצוות המעשיות) לא יצדק האדם לפני האלוהים, כי צדיק באמונתו יחיה".

רמב"ן פרשת כי תבוא (דברים כז, כו) הסביר שהנוצרים הבינו את הכתוב בצורה מעוותת:

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת... הקבלה הזאת [היא] שיודה במצוות בלבו ויהיו בעיניו אמת.. ואם יכפור באחת מהן, או תהיה בעיניו בטלה לעולם - הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ [אפילו במזיד] לתאוותו, או שלא עשה סוכה לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה, אלא אשר לא יקים את דברי התורה, וכו' והנה הוא חרם המורדים והכופרים.

 

ג. 'עונש היהודים שיהיו בזויים ומעונים, אך לא יכלו כליל'

הנוצרים טענו שמחובתם להענישנו כי התעקשנו ולא קיבלנו את "בנו" שאלוהים שלח לנו כדי לכפר על חטאתינו. מאידך טענו כי היהודים חיוניים לעולם כדי להוכיח לעמים מה עונשה של אומה שהרגה את האלוהים, ושממשיכה בסירובה העיקש להכיר ביש"ו כאלוהים. מסיבה זאת מעולם לא השמידו את בני ישראל כליל. ענין זה הוא בריח תיכון בתיאולוגיה האוגוסטינית. הם הביאו ראיה מהתוכחה המנבאת שהעמים שיביא עלינו הקב"ה יקחו את רכושנו ויצערונו, וכן מפרשת "כי תוליד בנים" ששם כתוב שמספרנו יהיה מועט (והם ראו לעצמם חובה לקיים נבואה זאת). כנגד טענה זו השיב הרמב"ן שהקב"ה התכוון שיצערו אותנו רק בשבתנו בא"י לפני הגלות, אך לא אחרי שנגלה מא"י. את הפסוק היחיד שאי אפשר לפרשו באופן כזה פירש הרמב"ן על הדורות שמיד לאחר החורבן. לפי זה אין לנוצרים שום סימוכין מהתורה לצערנו 1300 שנה אחרי החורבן. כמו כן לגבי מספר בנ"י, אכן התורה התנבאה שנהיה מיעוט יחסי בין כל אומה - אך לא שמספרנו האבסולוטי יהיה קטן, ולכן אין לנוצרים חובה למעט את מספר בנ"י.

 

רמב"ן פרשת כי תבוא (כח, מב)

ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת... ושאר כל התוכחות - הם כולם עד [שנגלה מא"י]; אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן... והנכון [לגבי פסוקים כמו 'והיו חייך תלואים לך מנגד'] שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי וכו'. אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו... אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא...

 

ובדומה לו פרשת ואתחנן (דברים ד, כז): ונשארתם מתי מספר בגוים. יאמר שנשאר מועטים בכל גוי וגוי מכל הגוים אשר ינהג אותנו שם, כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו, אבל בכללנו רבים אנחנו, שבח לאל.

ובפרשת כי תבוא (דברים כח, מב)[12] מתרץ הרמב"ן פסוקים הסותרים את המענה המובא לעיל:

מה שנאמר תחילה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל וגו', זה אזהרה בישראל אם יעבדו עבודה זרה אחרי עמדם בארץ ימים רבים ויהיו ישנים בה. והעונש על זה העידותי בכם היום עד והפיץ ה' אתכם בעמים וכו', והבטיח ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וגו', וזה (פי' הגלות, לא הגאולה) נתקיים בהם כאשר הזכרתי ופירשתי כבר. ובפרשה אחרת אמר... לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים וכו', והעונש: והשמידך מעל פני האדמה, זו אזהרה לבאי הארץ אם דבקו בעבודה זרה מיד וישכחו האל המוציאם ממצרים וילכו אחרי עבודה זרה. וזה לא עשו ישראל ככה, ולא בא להם העונש כן. ולשון הכתוב מורה בכך שהיא אזהרה, לא רמז דבר שעתיד לבוא, כמו שאמר פן יחרה אף ה', כלומר יש לך לירוא מזה.

 

ד. 'האמונה לבד מספקת, ואין צורך במצוות מעשיות'

לפי הנצרות אין כבר צורך במצוות מעשיות. הקב"ה אמנם נתן את המצוות הגשמיות לישראל הגשמי, אך עכשיו שהוא גילה לעולם את בנו, וישראל הרוחני ירשו את מקום ישראל הגשמי, די להם באמונה בלבד להבטיח את הישועה. הנוצרים תלו רעיון זה בפסוק (בראשית טו, ו) 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', ופירשוהו שאברם האמין בה' שיתן לו זרע, ובזכות האמונה הזאת בלבד (ללא צירוף שום מצוות מעשיות – שהרי בזמן ההוא עדיין לא נצטווה על המילה) נחשב לו צדקה.

רעיון זה מפורש פעמיים בעון גיליון: 'הנה המפיק לכם את הרוח ופועל בכם גבורות - המכח מעשי התורה (=המצוות המעשיות) עשה אלה - או מכח שמועת האמונה? כאשר האמין אברהם באלהים - ותחשב לו לצדקה. דעו אפוא כי בני-האמונה (=ולא בני-המצוות) בני אברהם המה' (גלטיים ג, ה-ז). ועוד: 'לכן דנים אנחנו שבאמונה יצדק האדם בבלי מעשי תורה. כי אם נצדק אברהם מתוך המעשים - לו התהלה, אבל לא לפני האלוהים. כי מה אמר הכתוב - והאמין אברהם בה' ויחשבה לו צדקה' (רומיים ג, כח: ד, ב,ג).

לפי הרמב"ן בפרשת לך לך (בראשית טו, ד) יש כמובן לפרש את הפסוק בצורה שונה לגמרי:

והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. פרש"י, הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו. ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלהי אמן והוא הנביא בעצמו? ולא איש אל ויכזב! ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות - איך לא יאמין בבשורה טובה? והנכון בעיני [פירוש ראשון] כי יאמר שהאמין בה', וחשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד", ומעתה לא יירא פן יגרום החטא... או [פירוש שני] יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים, והקב"ה עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה... שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור, כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו[13].

 

טבלה מסכמת למחלוקת בהבנת קטע הפסוק "ויחשבה לו צדקה":

 

לרמב"ן מספר קושיות על הבנת רש"י בפסוק, שדומה, להבדיל, לעוון גליון. בעקבות הבעיות האלו, הציע הרמב"ן פשט שונה בפסוק: הקב"ה החשיב את הבטחת הזרע למתנת חינם שאינה תלויה במעשי אברהם (לא כמו ההבטחה הקודמת שאולי יש להתנותה בהמשך זכויות אברהם). הרמב"ן ידע כי אין לדחות לגמרי את פירוש הפסוק לפיו הנושא של החלק השני הוא הקב"ה והמושא העקיף אברהם אבינו[14], לכן הציע אפשרות שניה, לפיה הקב"ה החשיב לאברהם אבינו את הבטחתו לא כשכר אלא כצדקה, אשר לא תגרע משכרו. לפי שני התרוצים הרמב"ן דחה את המסקנא שהאמונה נחשבה לצדקה ולזכות.

 

ה. 'יש להבין את המצוות המעשיות כמשלים ולא כחובות'

כפי שראינו, לישראל הרוחני (הנוצרים) אין צורך במצוות מעשיות אלא באמונה בלבד. אמנם המצוות המעשיות כתובות בתורה הקדושה גם לדעת הכנסיה, אך תירצו אוגוסטין ובעקבותיו שאר אבות הכנסיה, שמאז שמאס ה' בישראל הגשמי יש להבין את המצוות כאלגוריה ומשל, ואין הכוונה שיובנו ויקויימו ככתבן[15]. יואכים דה פיורה טען שעלינו להבין את המצות בצורה רוחנית, ולא בצורה מילולית[16]. כמובן שגישה זאת נועדה להצדיק את אי-שמירת המצוות של הנוצרים, בניגוד לדברי יש"ו (מתיאוס ה, יז) "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם למלאות". אפילו מצוה כשילוח הקן הוסברה כמשל, כמו שמצינו בספר נצחון ישן[17]:

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ז). אומרים המינים: שלח את אִמה של תורה, כלומר, אין לך להבין את התורה ככתבה אלא כפתרון רמזים, בצייכנישא (zeichnisse), והבנים תקח לך - פירוש הקדֵישים[18].

טענותיהם התבססו על העובדה שקשה למצוא טעמים מתקבלים על הדעת להרבה מהמצוות, כמו שמצינו בספר נצחון ישן פרשת לך לך[19]:

ואם יאמר [המין], מה צורך זה שציוה הקב"ה [להקריב נסכים ומנחות]? וי"ל[20] מה צורך שכתב שור או כבש או עז או עופות? ותכלת וארגמן ותולעת שני וזהב וכסף למה נאמר? ולמה צוה לקחת מראשית פרי האדמה?

 

רבים מהמתווכחים ענו שאכן אין טעם למצוות, אלא שהם גזירות הכתוב שניתנו כדי לצרף בהן את הבריות. כמ"ש בספר נצחון ישן (שם): "אלא אין הדבר אלא לשמור ציוויו, כדכתיב (שמ"א טו, כב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב" וגו'. הבעיה במענה זה הוא שאינו מענה כלל - אלא בריחה מהשאלה, כמ"ש בספר מלחמות ה': "אם תשאל ל[יהודים] מדוע [הם שומרים מצוה מסויימת], יענו לך שהיא גזירת הכתוב. אכן כן הוא מענה השוטים חסרי השכל[21]". בניגוד לכך הרמב"ן אחז בשיטה שיש טעם לכל מצוה ומצוה בשכל העליון. חובה עלינו, כחלק ממצות לימוד התורה, לתור אחר הטעם, אם כי עלינו להבין כי לא תמיד הוא יתגלה לנו, ויש סיכוי שטעם שנראה לנו אמיתי ונצחי - יתגלה עם הזמן כחולף. לכן חתר הרמב"ן תמיד למצוא טעמים הגיוניים למצוות[22], וגם, כפי שהראינו במאמר הקודם[23], להבין את כל התורה (ואפילו את הנביאים[24]) כפשוטם.

פרשת כי תצא (דברים כב, ו)

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה... ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג, ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו', כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצוות טעם [עכ"ל הרמב"ם]... וזה הענין שגזר הרב במצוות שיש להם טעם מבואר הוא מאוד, כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם... וביארו [חז"ל] שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם (פרה אדומה) לחכמי ישראל... אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם. שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף.

לפי הרמב"ן לכל המצוות יש טעם, והסברא שהמצוות הן גזירת הכתוב היא מופרכת ובלתי לגיטימית[25]. אם הכל מודים שיש למצוות טעם אמיתי ונצחי הגלוי כלפי שמיא (אם כי לא בהכרח לנו, בני האדם), הרי אם לא יתכן שיתבטל הטעם בשכל העליון - לא יתכן שתתבטל המצוה. לכן יש להבין את המצוות כמחייבות – כפשוטן - ולא כאלגוריה[26].

 

ו. 'עיקר השכר בעולם הנשמות ולא בעולם הגשמי'

נקודה זאת שונה היא משאר הנקודות שבפרק זה, באשר איננה מהווה מחלוקת בין הנצרות לבין היהדות; גם הנוצרים מסכימים שהשכר העיקרי הוא בעולם הנשמות, אלא שהנוצרים טענו שהבטחת השכר בעולם הנשמות היא חידוש נוצרי, וחז"ל הם ששאלו את הרעיון וקבעוהו בתורה[27]. הם הביאו ראיה מזה שבתורה לא מוזכר השכר בעולם הבא, אלא כל הייעודים, הן השכר והן העונש, הם גשמיים, ואילו בעון גליון, להבדיל, היעודים רוחניים, ובעיקרם הזכות להשתתף במלכות השמים. איזידור מסיביליה במאה השישית היה מהראשונים להשתמש בטענה זו כנגד היהודים: "היהודים, כגמול לשמירת המצוות הגשמית, חמדו תענוגים ארציים; הנוצרים קיוו, עבור שמירת מצוות רוחניות, לשכר שמיימי"[28]. לפי איזידור, היהודים – ישראל הגשמי - לא היו יכולים לעכל את רעיון שכר הנשמה, ולכן הסתפק הקב"ה בהבטחת שכר גשמי.

הרמב"ן לא יכול היה להכחיש שהייעודים בתורה גשמיים הם. הוא הצדיק את העובדה הזאת בצורה מעניינת וחדשנית (פרשת וארא, שמות ו, ב):

אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל ניסים - והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה (השכר והעונש בעוה"ז) מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה.

ובפרשת אחרי מות (ויקרא יכ, כט) מסביר הרמב"ן שהישארות הנשמה לנצח טבועה בתולדתה:

ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כב, ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תיכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. וטעם הענין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי... היא בעניינה ולא תמות,  [כי] איננה מורכבת (מכמה יסודות) שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים (המלאכים). ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה (של הנפש), אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותיטמא ותיכרת מן הקיום הראוי[29]... וכבר פירשנו (שמות ו, ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הניסים הנסתרים, [ולכן] בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין ניסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי בטבע ובתולדה.

מאידך, השכר והעונש הגשמיים על פעולות רוחניות אכן הוזכרו בתורה כי הם כנגד הטבע, כמ"ש הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה (עמ' קנג): "כי אם ניצוץ השמש אינו לח בהעלות האיד מן הארץ לא יבוא המטר בתולדה אפילו יעשו כל המצוות ויתפללו ויצומו על הגשמים, ואם הוא ראוי להוריד מטר לא ימנע בהשתחוות העם לצלם פלוני".

 

דברי סיום

איתא בב"ר (עז, ג): ויגע בכף ירכו (בראשית לב, כו), נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו. ואיזה זה? זה דורו של שמד. ופירש רבי יצחק הוטנר זצ"ל[30] דהמדרש הזה עוסק בצדיקים שלא עמדו בנסיון בדורו של שמד. בעידן זה, כאשר כל ענין הדת הוא נושא לליצנות אצל רבים מאומות העולם, קשה לנו לתאר את גודל הנסיונות והאילוצים שבהם עמדו אבותינו בגלל הרעיון הנוצרי "אנו ישראל". יהי רצון שנזכה במהרה ל"ויזרח לו השמש", שהוא אור הגנוז, כפי שמוזכר בזוה"ק[31] 'שמש צדקה ומרפא בכנפיה', צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה.

 

 

 

[[[הגדה של פסח

"ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר"...

ומכאן, שאם הכניס עצמו לכלל ישראל - נחשב כמאמין בעיקר!

(מדבריו של פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל)