המעין

שימושה ולימודה: ממשנתו של הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל / יוסף אברמסון

יוסף אברמסון

שימושה ולימודה: ממשנתו של הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל

לפני חודשים מעטים, ביום חמישי לפרשת 'ויגש' ט' טבת תשפ"א, נפטר לאחר ייסורים רבים ידיד משפחתנו הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל. אין בדברים הבאים תיאור של כל משנתו ובוודאי שלא הקפת דמותו, אלא רק הרהורים בעקבות ספרו הגדול 'שו"ת בני בנים' ארבעה חלקים על דרכו בלימוד ובהלכה.

כך כתב הרב בהקדמתו הנפלאה לשו"ת בני בנים ח"א (פתח דברים עמ' ו):

כך דרכה של תורה, כי מצד הכח הטבעי והיכולת אנחנו כננסים שאינם יכולים לשנות את צורתם להיות כענקים. לכן אין בנו הכח לראות למרחקים מכוחות עצמנו, בעומדנו ברגלנו על קרקע התלמוד, אלא אנחנו צריכים לטפס על גבי הענקים ולהסתמך על סברותיהם ופירושיהם. אבל הקב"ה נתן בנו כח לטפס ולשבת על גביהם ולהבין דברי הראשונים ברוב יגיעה ועמל, ומתוך כך לפעמים לראות למרחקים, ואשרי מי שזוכה לכך.

שיטה זו מבוססת על שתיים: הפנמה והכרה שיש "ענקים", והבנה שעלינו להשקיע ולעמול כדי "לטפס" עליהם ו"לשבת על גבם". רק לאחר ביצוע שני המאפיינים הללו נוכל לפעמים לראות הלאה למרחקים. ואכן, ניתן לראות לאורך ארבעת חלקי שו"ת 'בני בנים' של הרי"ה הנקין כיצד הוא מוביל מהלך זה. "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" (ברכות ז, ב), תחילה "שימוש" תלמידי חכמים, אשר המרכזי שבהם היה סבו הגדול הגרי"א הנקין זצ"ל אותו כינה (בפתח דברים שם) 'חד בדורו' וכן (ח"א עמ' קסו) "עמוד ההוראה בדורו", אשר שימש את גדולי הדור הקודם[1]. חלק זה הוא אבן יסוד למשנתו, ואותו הטביע גם בשם ספרו "בני בנים". לאחר הכרת הגדלות בתורה של אותם ה"ענקים" ולמידת דרכה של הוראת ההלכה מסבו, הרב הנקין חידד ויישם מסכת חיים שלמה ועצמאות למדנית ופסיקתית, כי המפגש עם דבר ה' זה אינו יכול להיות רק "כזה ראה וקדש" וסמיכה על "הענן" החופף עליו מרבותיו (ח"ד סי' כו עמ' צ). דרכה של תורה, במשנתו של הרב הנקין היא לשאת ולתת בדברי רבותיו הענקים מתוך חתירה לאמת (פתח דברים שם). רק לאחר אחיזה איתנה ובירור נוקב ויגיעה בהבנת דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, ניתן לפעמים לתת מענה הלכתי חדשני לנושא העומד על הפרק.

רבים מאוד הם התחומים אותם בחן הרב הנקין במבחן האמת במשא ומתן כדרכה של תורה. אחד מהמאפיינים המיוחדים במשנתו הוא התעוזה לצלול למים אדירים ועמוקים במגוון כה רחב של נושאים כדי להגיע לאותם פניני אמת. מתוך שיטת לימודו זו, שילוב של שימוש ת"ח בצירוף העיון המעמיק, הרב הנקין יוצא נגד רבנים שהוכתרו בתארים של גדולי תורה אבל אינם גדולים באמת. יכולתם מתמצת בהבאת דברי אחרים בטוב טעם המושך את הציבור, אך "אינם מחדשים בתורה" (ח"ב סי' לה עמ' קלד). מעבר לעיון המתבקש החסר בדבריהם, מעיר הרב הנקין על חסרון נוסף אצל אותם רבנים - הוראת ההלכה ברבים הינה תחום בעל אחריות גדולה, ולא כל מקור ראוי להוות חלק מההלכה למעשה ולעיתים גם "הלכה ואין מורין כן" (ח"ב מאמר ג עמ' רטו). הרב מיצר גם על ירידה ברמת ההבחנה התורנית, עד שלעיתים חלק מהציבור אומר "קדוש" על דמות תורנית או ספר שאינם ראויים לכך: "העולם אינם מבחינים בין חיבור למחבר, ואם הם רחוקים מהמחבר במקום ובזמן הם מדמים שענן ה' מעליו יומם ואש לילה" (ח"ד סי' כו עמ' צ), כשהם מתעלמים מהפוסק המרכזי שהיה באותו הזמן "אשר היווה אז הכתובת לפסק הלכה" (שם מאמר א עמ' צג). במקביל קובל הרב הנקין על התופעה ההפוכה, בו רבים משפילים בדעתם פוסק בן דורם שראוי להוראה באומרם לעצמם "היאך רוח ד' נהיה בפיו או בקולמוסו, והלא הוא נראה ונשמע כמונו" (ח"ד סי' כו שם).

ספרו של הרב הנקין עוסק בבירור הלכות אקטואליות ובנושאים אחרים העומדים ברומו של עולם, אך הוא עוסק גם בתחומים נוספים, כמנהגים ואימרות וגישות מפורסמות, שמצאו אצל הרב הנקין מקום לבירור תורני מעמיק לא פחות, מתוך אותה חתירה להגיע לאמיתה של תורה. הרב כיוון בשיטתו לדברי הגמרא (ברכות סג, ב) "הסכת ושמע ישראל - הס ואחר כך כתת", שמבאר רש"י שהצורך בקושיות נועד להבין את דברי התורה על בוריים: "הס ואחר כך כתת – שתוק, כמו (במדבר יג, ל) ויהס כלב, שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואף על פי שאינה מיושבת לך, ואחר כך כתתנה, הקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תירוצין עד שתתיישב לך"[2].

אזכיר כאן מספר דוגמאות המלמדות על חובת העיון גם ביחס לדברים מאוד מקובלים במרחבי התורה. כך פירש הרב הנקין (פתח דברים לח"ג) את ברכת "לעסוק בדברי תורה", כצורך לאדם להתאמץ ולהבין מעצמו בכל תחומי התורה, שבכולם אנו מצווים לעמול בעצמנו ולהבינם היטב ולא לקבלם בלא ביקורת כפי שקיבלנו מאחרים.

היחס לבעל 'ערוך השולחן': הרב הנקין חזר בספרו פעם אחר פעם על המסורת שקיבל מסבו הגדול כי יש להעדיף במקום שיש מחלוקת ביניהם את פסקו של בעל הערוך השולחן על פני פסקו של המשנה ברורה, מפני שרי"מ עפשטיין היה חריף יותר וכן היה בתראי, שראה את ספרי המשנה ברורה[3]. כמה מפתיע הוא, שעל אף כל הערצתו לגדלותו של בעל הערוך השולחן, לא נרתע הרב הנקין מלהעמיק בדבריו ומתוך כך אף לחלוק עליו מדי פעם. כך, לדוגמא, הוא פוסק בניגוד לדעת בעל ערוך השולחן שיש להשלים לאחר התפילה את מזמורי פסוקי דזמרא אם דילגם בבוקר (ח"ג סוף מאמר ה עמ' קצו).

דוגמא נוספת לא פחות מפתיעה היא יחסו לחלק מפסקי הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל. לאחר הקדמה על גדלותו "שצריך להתחשב בדעתו בכל מקום" (ח"ג סי' יא) מציין הרב הנקין שגם לגבי דבריו יש לנהוג לפי דרכה של תורה ולא לומר "שפוסק כלשהו הוא סוף ההוראה". לכן מנה והוכיח שבנושאים ספורים אין לקבל את דעת בעל האגרות משה כשמולו ניצבים פוסקים שאינם בדעתו. כשהוא מדגיש "ואילו הייתה זו מחלוקת ביני לבינו פשוט שבטלה דעתי"[4].

אף דברים השגורים בפי כל בעל דעת לפעמים לא הסכים הרב הנקין לקבלם כמובנים מאליהם. כך לגבי הידוע שבית המקדש השני נחרב מחמת שנאת חינם (יומא ט, ב) מוכיח הרב הנקין כי טעות היא להבין את הדברים כטינה בלב בלבד, אלא מדובר בשנאה מעשית שכללה פירוד ו"מלחמות היהודים שרבו ולחמו אלה עם אלה... ורבים ומתקיפים אחד את השני ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (ח"א מאמר ה עמ' קצה). הרב מוכיח שהביטוי "שנאת חינם" לא מוגדר בגמרא כעוון שיש עליו עונש, אלא שהחולשה באחדות העם הביאה לתוצאה טבעית של חורבן[5].

הרב הנקין מציין שאין ראוי להשתמש באימרה "אין נביא בעירו" שמובאת לעיתים אף בפוסקים, כי מקורו בספרות המינים[6]. לגבי הסיפור שמובא ברש"י (ע"ז יח, ב ד"ה ואיכא) אודות המעשה הנורא של ברוריה אשת התנא הקדוש רבי מאיר שכמעט נכשלה בחטא, מוכיח הרב (ח"ד עמ' קד הע' 3-5) שלא מסתבר שהסיפור אירע במציאות. הוא גם דוחה (ח"ג עמ' סו ד"ה ובספר) את מה שסופר על אודות החפץ חיים שהוא הסתיר את זהותו ודיבר לשון הרע על עצמו, ואמר לנוסע תמים ברכבת שהחפץ חיים "אינו גדול כמו שאתה חושב".

גם המנהג הרווח בו האב מברך את בנותיו בליל שבת בנוסח "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה" זוכה לביקורת מצד הרב, בטענה שאינו מעוגן דיו במקורות. לדעתו (ח"ד מאמר י עמ' קיח) יותר נכון לברך "יתן אותך אלוקים כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל".

הרב הנקין העמיק בפרשנות נס תקומת ישראל בדורנו, וחידש בו הסבר מחודש משלו. לדעתו (ח"ב מאמר ב עמ' ריג) "ניתנה המדינה כדי לאפשר לישראל לעשות תשובה, אבל הבחירה נשארת בידינו, כי אין הקב"ה מכריח לעשות תשובה אלא נותן לנו את הכוח לחזור אם נרצה". הקמת המדינה הייתה פעולת הצלה מאת הבורא לאחר אלפיים שנות גלות ובתוכן מאתיים שנות התבוללות "לבודדם בארץ שלהם שלא יגיע לאבדון כוחם הרוחני"[7].

בסוף ח"ב הדפיס הרב הנקין דברים שאמר בהלוויית אמו ע"ה בעש"ק פרשת ויגש תשנ"ב, כמעט בדיוק כ"ט שנים לפני פטירתו: "יהי רצון שתהיה פרשת ויגש פרשת תנחומין לי ולזרעי האבלים עלייך". לאחר שנים פרשת ויגש נהפכה לפרשת תנחומין לרב הנקין זצ"ל עצמו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך.

[1] בהרחבה ח"א מאמר א עמ' קסו; ח"ב מאמר א עמ' רח; ח"ד מאמר א עמ' צב ובספרים אחרים, עי' שם הע' 1.

[2] יעויין עוד בשיטת לימודו וכתיבת חידושיו בהקדמתו לח"ג.

[3] ח"א סי' ו עמ' כב בהערה; ח"ב סי' ח כולו, ובמאמר א עמ' רט סע' י; ח"ד מאמר ה עמ' קז הע' 4.

[4] לעניין הגדרת רשות הרבים בעיר, צירוף מומר למנין בשעת הדחק, סדר הסתכלות על נר הבדלה וברכתו וחיוב הציפייה לביאת המשיח.

[5] שם, וכן בעמ' קצו: "לכן האריך רבי יוחנן להסביר את הסיבות הטבעיות למפלה, והגמרא תלתה אותה בשנאת חינם שהיא פירוד וחולשה בעם". לפי חידוש זה "שנאת חינם" גם לא תתפרש בפרשנות הקיצונית ההפוכה – שהם הגיעו להריגה זה את זה בשל השוני בדעות, כמו שמצאנו בדברי הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית ובשו"ת משיב דבר סי' מד.

[6] ח"ד עמ' צ, אם כי הוא מביא שיש שבכל זאת טרחו למצוא לו מקור בקודש...

[7] שם. ויעוין עוד במאמריו "שלטון ישראל נדון כפקוח נפש" גם במובן הפיזי, ח"ג מאמר ב (והוא מפנה שם גם לח"ב סי' מב).