המעין

יצחק אבי רונס

האמנם 'צנזורה' בכתבי תלמידי הרב קוק?

הדפסת ספר במהדורה חדשה מספקת הזדמנות לתקן טעויות שנכנסו למהדורה המקורית, להרחיב את הדיון בנקודות הזקוקות לכך, ואף לשכתב את הדברים במקום בו עיון נוסף הוביל את המחבר לשנות מעמדתו הקודמת ולהציג משנה אחרונה. הדברים נכונים לא רק ביחס לגוף הספר - אלא אף ביחס לדברי ההקדמה, בהם מציג המחבר בפני קוראיו את היעדים שהציב לעצמו בכתיבת ספרו, כמו גם את הרקע לכתיבתו, ופותח אשנב בפניהם להכיר במעט את עולמו האישי.

לעיתים יבחר המחבר, בעת ההוצאה המחודשת של ספרו, לכתוב הקדמה חדשה ומעודכנת בה יתן דין וחשבון ביחס למה שאירע בשנים שבין יציאתם לאור של מהדורות ספרו, ולעיתים יבחר להדפיס את ההקדמה המקורית מחדש ללא כל שינוי – בבחינת משנה ראשונה לא זזה ממקומה. פעמים שהספר יוצא לאור במהדורתו החדשה לאחר מות המחבר, על ידי תלמידים או בני משפחה המבקשים לדאוג להמשך הפצת תורת רבם; במקרים אלה לא המחבר הוא שמציג עצמו בפני הקוראים - אלא אוהביו ומוקיריו הם שנוטלים לעצמם את הזכות להקדים דברים לספרו.

והנה מתברר שבהקדמות של כתבי כמה מתלמידיו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל והרב הרצוג זצ"ל שנדפסו אחרי פטירתם נעשו שינויים, שמטרתם הייתה להעלים מעיני הקוראים את הקשר שבין המחבר לבין רבותיו אלו[1]. כאן נעסוק בסדרת הספרים "עיניים למשפט" מפרי עטו של הרב יצחק אריאלי (תרנ"ו-תשל"ד; 1974-1896), ובסדרה "תורת הקודש" מאת חתנו הרב מרדכי אילן (תרע"ה-תשמ"א; 1981-1915). ההשוואה מגלה שינויים והשמטות שמטרתם להמעיט בגישה החיובית שהביעו מחברים אלו לבניין הארץ ולבוניה, ולהעלים את קירבת המחברים לדמויות הרבניות ולמוסדות הלימוד המזוהים עם תפישת עולם זו.

הרב יצחק אריאלי וסדרת 'עיניים למשפט'

הרב אריאלי היה מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. למן היום בו הגיע הרב קוק לשערי העיר ירושלים כדי לכהן כרבה של העיר דבק בו הרב אריאלי, השתתף עמו בייסודה של ישיבת מרכז הרב, ובמשך שנים רבות שימש בה בתפקידי מפתח שונים. שמו של הרב אריאלי התפרסם בעולם הישיבות בעיקר בזכות סדרת ספריו "עיניים למשפט" על מסכתות התלמוד, אשר יצאו לאור במספר מהדורות. בשנת תשס"ו נכדיו של הרב אריאלי הוציאו לאור בהוצאה מחודשת את הספר 'עיניים למשפט' על מסכת ברכות שיצא לאור לראשונה שישים שנה קודם לכן בשנת תש"ז, והודפס מאז מספר פעמים במהדורות צילום. בדברי ההקדמה שהנכדים הקדימו להוצאה המחודשת הם תיארו בראשי פרקים את דמותו של זקנם הגדול תוך ציון העובדה שהוא שימש כרב שכונת כנסת ישראל והסביבה, אך מבלי להזכיר ולו במילה אחת את הקשר שבינו לבין הרב קוק או לישיבת מרכז הרב. הקשר הנ"ל שבין הרב אריאלי לבין הרב קוק נעלם אף מדף השער של הספר, בו חתם המחבר את שמו במהדורה המקורית בתואר: "רו"מ הישיבה המרכזית הק' מרכז הרב"[2]. אולם הנכדים השאירו על כנה במהדורה זו את הפסקה החותמת את הקדמתו, בה כתב המחבר את הדברים הבאים:

כמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הק' "מרכז הרב", היא הישיבה החופף עליה הודה ורוחה של מחוללה גאון ישראל וקדושו מרנא ורבנא רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר גדלה וטפחה בלמודים במסלולם הישר והאמיתי היא ההלכה באהבת השי"ת, תוה״ק, עם הקדש וארה"ק. וברוב חסדי ה׳ הייתי מהזוכים ליסד ולהקים את הישיבה הק׳ בעבודה מאומצת, בהשקעת כחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה.

פיסקה זו הושמטה מדפוס צילום קודם של הספר, והמהדירים של הוצאה זו ביקשו אף הם להשמיט את הקטע המדובר[3], ואף הספיקו להדפיס גיליונות דפוס שלא כללו את הפסקה ה"בעייתית"; הדברים הושבו לבסוף למקומם בעקבות הוראה מפורשת שנתקבלה בנידון מביתו של הרב אלישיב[4].

והנה, מתברר כי העלמה, או השמטה, משמעותית הרבה יותר מזו שמתגלה בעיון במהדורה המחודשת של הספר שיצאה לאור לאחרונה, בוצעה עוד בחיי המחבר. הפסקה שצוטטה לעיל מהקדמת המחבר לספרו על מסכת ברכות נכתבה כנזכר בשנת תש"ז. הרב אריאלי החל בהדפסת סדרת ספריו כעשור שנים לפני כן בשנת תרצ"ו, עם הדפסת ספרו הראשון - עיניים למשפט על מסכת קידושין. והנה, המעיין בהקדמה הארוכה לספרו הראשון הזה במהדורת הצילום משנת תשכ"ז, ימצא שהרב אריאלי פירט בהרחבה רבה את מטרות ספרו ואת הרקע לכתיבתו, כאשר למרבה ההפתעה הוא אינו מזכיר, ולו בדרך אגב, את שמו של הרב קוק או את הישיבה שאותה הוא ייסד. הדבר תמוה במיוחד לאור דברים שכתב הרב יעקב משה חרל"פ למחבר הספר, שנדפסו באגרת ברכה והסכמה שנדפסה בסוף הספר, עם מכתבי הרב צבי פסח פראנק והרב איסר זלמן מלצר[5]. בפתח מכתבו מציין הרב חרל"פ את הקשר שבין הרב אריאלי לרב קוק, וקובע כי הספר עיניים למשפט אינו אלא "פרי ברכה מאת תורת מרן גאון ישראל וקדושו מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הכ"מ"[6]. הרב חרל"פ מזכיר את הקרבה הרבה שבין הרב אריאלי לבין הרב קוק, ומתארו כ"אחד מהמיוחדים" שנתעוררו לנוכח חזונו הגדול של הרב קוק בדבר ייסוד הישיבה המרכזית העולמית, ומציין שאף "לקח חלק גדול ביסודה ובהקמתה"[7]. לדברי הרב חרל"פ חיבורו של הרב אריאלי הוא תוצאה ישירה של המפגש בינו לבין הרב קוק, שכן מאז נכנס הרב אריאלי "אל חנות הבשם של כ"ק מרן זצ"ל" הוא קלט והפנים את חזונו של רבו הגדול בדבר הצורך בחיבור התלמוד עם הפוסקים, "שזה הייתה כל מגמתו לעבוד במלאכה קודש זו"[8]. הרב אריאלי עצמו מזכיר בהקדמתו את המגמה האמורה, קרי הרצון לסייע ללומדים לחבר את לימוד הסוגיה התלמודית ללימוד דברי הפוסקים, אלא שהוא מאפיין את מפעלו כניסיון להמשיך ולהשלים את המלאכה שבה החל בעל 'עין משפט' בהפניותיו, ואינו מזכיר בדבריו תרומה כלשהי של הרב קוק לעניין.

אולם כאשר מעיינים בנוסח המקורי של דברי ההקדמה, כפי שהופיעו בהדפסה הראשונה של הספר בשנת תרצ"ו, רואים שההקדמה המקורית כוללת עמוד שלם שהושמט ממהדורות הצילום שבאו בעקבותיו, ובו מספר המחבר באריכות כיצד חיבורו אכן נולד כתוצאה מהמפגש בינו לבין מורו ורבו, שאותו הוא מזכיר בתארי כבוד מפליגים, ואותו הוא מספיד במילים נרגשות. וכך הוא פותח תיאור זה:

אחד היה אברהם, הגדול בענקים, אשר שלחו ה' למחיה לדורות התחיה בארץ החיים, עמודא דנהורא, נזר הקודש, גאון הדור ומנהיגו, מו"ר רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה, אשר מיום הופיעו על אדמת הקודש עמד על תקלה זו, ותהי כל מגמתו וחזון-רוחו להשיב את מלכות התורה למקומה, לד' אמות של הלכה ברורה.

הרב אריאלי מתאר באריכות כיצד היה שותף לקבוצת החכמים שהתאגדה סביב הרב קוק עם בואו לירושלים, ואשר הקימו יחד אתו הישיבה המרכזית העולמית לאור חזונו הגדול[9]. הוא מספר על מקומו שלו בהקמת הישיבה ובהנהגתה מיום היווסדה[10], ומסביר כיצד הרעיון לכתיבת חיבורו נולד כתוצאה וכהמשך להשתתפותו של הרב אריאלי עצמו במפעל "הלכה ברורה" שייסד הרב קוק[11]. בהמשך הוא מתאר עד כמה גדולה בעיניו האבידה, כאשר בשעת סיום עבודתו על הספר:

...נזר ישראל שכב כבר אז על ערש דוי, וקוה קיוינו כי עוד מעט ישוב לאיתנו ושכן בקרבנו כבראשונה, אך למגנת לב כל בית ישראל אשר עקבו את מצבו מתוך חרדה מרובה, סתם תפלתנו, ומיום ליום הורע מצבו, ולגודל האסון נדמה כי עטרת ישראל נפלה פתאום, וקדר שִמשֵנו בצהרים, כיתומים "היינו" – נוכחנו כי גם בחיים חיותו אתנו, כיתומים היינו ולא ידענו איך להחזיק את העטרה בראשנו ואיך להשתמש באוצר האוצרות הזה, "ואין אב" – נפסק המעין שזרם עלינו גם בלא יודעים, שהרוונו והשקנו ממי-חייו הזכים והטהורים. ואין לנו שיור נחמה אלא באורו הגנוז בספריו הקדושים ורוחו המפעמת בישיבה הזאת, גחלת-קדשו, הישיבה המפוארה משאת נפשו הטהורה ומשוש-חייו, אשר גִדלה וטִפחה במאמצים כבירים, והשפיע מהודו עליה למלאות את לבות צעיריה-תלמידיה בשלהבת קודש, לימודים רוחניים גבוהים ונישאים, מלאים אהבת השי"ת, אהבת תוה"ק, אהבת עם הקודש וארץ הקודש, וביותר מה שהעמיק את סדר למודי ההלכה שישובו למסלולם הישר והאמיתי. ואף אנן ננקוט בשפולי גלימיה דמרנא זצ"ל ללכת בעקבותיו, והריני מנסה בספרי זה לצעוד בדרך קודש זו[12]...

מהדורת הצילום תשכ"ז יצאה לאור בחייו של הרב אריאלי, אך קשה להניח שהדברים הושמטו על ידי הרב אריאלי עצמו. נשוב לעניין זה בהמשך.

הרב מרדכי אילן וסדרת תורת הקודש

הרב מרדכי אילן נפטר בשנת תשמ"א לאחר ששימש שנים רבות כדיין, בין השאר כאב"ד בתל-אביב, וקנה לעצמו שם כאחד מגדולי הדיינים בארץ. קודם עלייתו ארצה בשנות השלושים הוא למד בווילנה בישיבתו של הרב שלמה היימן והתקרב לרב חנוך הניך אייגש ולרב חיים עוזר גרודז'ינסקי. לאחר עלייתו הוא המשיך את לימודיו תחילה בישיבת "מרכז הרב", ולאחר מכן בכולל האברכים "אהל תורה" שבנשיאות הרב יצחק אייזיק הרצוג. הרב אילן הדפיס את החלק הראשון של ספרו תורת הקודש על הלכות בית הבחירה בשנת תש"ט. בני המחבר הוציאו את הספר לאור במהדורה מחודשת ומתוקנת שלושים שנה לאחר מכן בשנת תשמ"ב, בשנת האבלות על אביהם. אף כאן קטעים שונים מתוך ההקדמה המקורית הושמטו במהדורה החדשה, כך שקשרי המחבר לאישים ולמוסדות-תורה מעולם התורה הציוני-דתי נסתרים מעיני הלומד. בנוסף לכך, קטעים אחרים מתוך ההקדמה 'שופצו' בעזרת שינויים קלים המעלימים את גישתו האמיתית של המחבר.

ההבדל הראשון הבולט לעין נוגע להסכמות המודפסות בראשו. שני מכתבי הסכמה מפארים את הספר במהדורתו המקורית משנת תש"ט, תחילה מכתבו של הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג, ומתחתיו הסכמה נוספת מאת הרב איסר זלמן מלצר. במהדורה החדשה של הספר נותרה הסכמה אחת בלבד מתוך השתים... הרב מרדכי אילן בחר להדפיס את שתי ההסכמות הללו גם בראש חלקו השני של ספרו שיצא לאור בשנת תשכ"ט, כעשרים שנה לאחר הדפסת החלק הראשון וכעשור שנים לאחר פטירתו של הרב הרצוג, כך שאי אפשר לומר שהוא הדפיס הסכמה זו רק מתוך מחויבות לרב הראשי המכהן. ואמנם קריאה נוספת מגלה שלא רק מכתב ההסכמה נשמט במהדורה החדשה של הספר, אלא אף פיסקה שלמה מדברי המחבר, שמתוכה ניתן היה ללמוד באופן בלתי אמצעי על ההערכה הרבה שרחש לרב הרצוג. בקטע שהושמט ציין המחבר עוד, בין השאר, כי נקודות שונות מספרו נתבררו על ידו יחד עם חבריו "באכסניות של תורה שבהם ישבתי בשעת חיבור ספרי זה".

בהקדמה שהוסיפו בני המחבר הם בחרו לספר כי אביהם היה מבחירי תלמידיו של הגר"ש היימן, ו"חביבם" של גדולי וילנא הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב חנוך הניך אייגש בעל המרחשת, "שהעריצוהו". עוד הם מספרים כי זקנם הרב אריאלי עודד את הרב אילן לקבוע את לימודיו בהלכות המקדש וקדשיו, ושהספר יצא בשנת תש"ט "בעידודם ובהשראתם של גדולי הדור דאז מרנן הגרא"ז מלצר והגרי"ז מבריסק זצ"ל"[13]. הבנים השמיטו את שמות הישיבות בהם למד הרב אילן לאחר עלייתו ארצה, למרות שבהן, לדברי המחבר עצמו, "נתחוורו ונתבהרו" חלקים מספרו "בפלפולה של תורה ובדיבוק חברים גדולי תורה":

הישיבה הגדולה הישיבה המרכזית העולמית מרכז הרב שמחוללה הוא רבנו גאון עוזנו הגה"ק מרא דארעא ישראל מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל אשר זכיתי עוד לעמוד לפניו זיע"א[14], והמוסד הגדול אהל תורה בנשיאות רבנו גאון עוזנו מרא דארעא ישראל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א שמיום בואו אל הקודש קרבני קרבה יתירה, יזכה לראות במהרה בתשועת עולמים על אדמת הקדש בבנין ביה"ב ושרת עם אחיו הלוים.

השמטות אלו יוצרות מצב שבו המעיין בספר במהדורתו החדשה לא יכיר ממנו כלל את חיבת המחבר לגדולים אלה, שאותם כינה בתואר "גאון עוזנו", ולא ידע כי המחבר למד בעצמו בישיבת מרכז הרב והתכבד בכך שחמיו נמנה על מייסדיה[15].

אולם, השוני שבין ההקדמה לספר בשתי מהדורותיו אינו מתמצה בהשמטות הנ"ל. הרב אילן פותח את הקדמתו בקביעה כי "חיי ישראל והוויתו בעולם" הנם "שירת ההוד וזמרת השגב לבורא עולם". קשיי הגלות מובילים לכך שלעיתים תכופות "נפרטים מכינור ישראל" ניגונים עצובים, אך דווקא "היעודים המעודדים" שבספרי הנביאים הם "הקובעים בחיי ישראל", והם המדריכים את העם לכיוון הגאולה. לדבריו, על אף שנסתרת מעינינו האפשרות להגיע עדי הבנה מלאה של עומק הסבל שהוא מנת חלקנו בגלות, יש להאמין כי הכל נועד להכשיר את העם לגאולה. כך, לדוגמא, יש להכיר בתרומתם של הייסורים, אשר באה לידי ביטוי במה שהם מעוררים בעם את הכיסופים אל הגאולה. תוך התייחסות מרומזת לנוראות השואה, "הקזת הדם הנוראה בגוף ישראל" כלשונו, שבה נתגלו לפנינו משפטי ה' "כתהום רבה"[16], רומז הרב אילן לקבוץ הגלויות ולקום המדינה, ומעורר על כך ש"מאידך המתהווה לפנינו אות הוא לראשית ההופעה לצדקת ה', שפסגתה 'כהררי אל'"[17]. מסקנתו של הרב אילן היא שלנוכח המאורעות הגדולים, משפטי ה' וצדקותיו כאחת, מוטלת על העם חובה מיוחדת להלל ולשבח את שם ה': "ששבח הדור האחרון, הקרוב יותר אל הגאולה, צריך להיות מעומק ההכרה, לפי היקף פעולות ד' בחלל עולמנו".

אולם נוסח פסקה זו שונה במהדורה החדשה:

ואם מצד אחד התגלו לפנינו משפטי ד׳ בהקזת הדם הנוראה בגוף ישראל ״כתהום רבה״, הנה מאידך אות הוא לראשית ההופעה לצדקת ד׳ שפסגתה ״כהררי אל״. וחסד ומשפט אשירה לך ד׳ אזמרה, ״אם חסד אשירה ואם משפט אשירה״ (ברכות ס:), וע״כ שבח הדור האחרון הקרוב יותר אל הגאולה צריך להיות מעומק ההכרה לפי היקף פעולות ד׳ בחלל עולמנו.

הרושם העולה מקריאת הפסקה בנוסח החדש הוא, שבשעה שניגש המחבר במהלך שנת תש"ט לחשב חשבונו של עולם ולנסות להבין את קול ה' שבוקע ועולה ממאורעות אותם השנים, נגלו לעיניו אך ורק משפטי ה' הקשים. אין כאן הודאה בחובה להודות לה' על חסדיו וצדקותיו, ונעדרת לחלוטין ההכרה שיש לראות בקום המדינה אות להתחלת התגשמותן של הבטחות הנביאים. חובתם של בני הדור שחוו את השואה והתקומה אינה להודות על משפטי ה' וצדקותיו כאחת, כי אם לזמר לשמו על המשפט הנורא בלבד – הודאה על הרעה שגמלנו - "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה".

בקטע הבא מיד לאחר מכן, ממשיך הרב אילן וקובע ככלל כי צדקות ה' נגלות לעיני בני האדם בהתאם להכשרתם "לקלוט אותן האורות". לדבריו, הערגה והדרישה לגאולה מעידים על הצימאון, והינם בעצמם ביטוי למוכנות, וממילא ככל "שיגבר קצב הדרישה כן תוקדם ההתגלות וההופעה". לאור הנחה זו יש מקום לתמוה על כך שבני דור תש"ח זכו למה שלא זכו לו דורות קודמים, ואמנם לדעת הרב אילן יש להכיר בכך ש"הלבושים המעשיים של חזון הדורות שהחל להתעטף בהם דורנו זה" הינם תוצאה של זכויותיהם המצטברות של בני דורות רבים, "והנגלה לעינינו – מתוך תקוה שהם רק נבבים ראשונים לצמיחת קרן ישועה לארצנו הק' ולעמו – הם פרי להט העריגה של דורות מקדשי השם לארצנו... בזכות הדרישה החזקה שלא פסקה מישראל מיום שנתלש ממעין חיותו". אף בית מקדש ישוב ויבנה לאחר שתתגבר הדרישה והערגה אליו, כאשר לשם כך יש להרחיב את ההתעוררות והעיסוק בלימוד ענייני המקדש וקדשיו. בנוסח שבמהדורה החדשה של הספר מצויה קביעתו העקרונית של המחבר בדבר התלות שבין התגלות אורות הגאולה לבין דרישתה והכיסופים אליה, אך אין זכר לנסיון של המחבר ליישב את הסתירה שבין עיקרון זה לבין "הלבושים המעשיים של חזון הדורות שהחל להתעטף בהם דורנו זה". משפט זה הושמט יחד עם תקוותו-תפלתו של הרב אילן על כך שיתגלה כי לבושים אלה אינם אלא סימן ראשוני "לצמיחת קרן ישועה לארצנו הק' ולעמו"[18].

הטוען יוכל לכאורה לטעון שהשמטות אלו נובעות מכך שבמשך השנים שינה המחבר את טעמו, וחזר בו מהניסיון לייחס משמעות גאולית למאורעות ימיו. לא נותר אלא לראות מה שכתב הרב אילן בהקדמתו לחלקו השני של ספרו שאותו הוציא לאור בשנת תשכ"ט, כעשרים שנה לאחר הוצאת החלק הראשון. בני המחבר הוציאו אף את הכרך השני הזה במהדורה שניה בסמוך למועד פטירתו של אביהם, אולם, כפי שנראה להלן, ההצהרה המופיעה בהקדמתם הקצרה על כך ש"הספר מצולם במתכונתו המקורית" למעט תיקונים של "שבושי דפוס" - אינה מדויקת[19]. הצהרה זו מסתירה את העובדה כי הושמט כמעט עמוד שלם של ההקדמה, בו פירט המחבר בין השאר את הסיבות שהובילו לעיכוב הרב בהדפסת הספר, למרות שבהקדמה לחלק הראשון של הספר משנת תש"ט כתב הרב אילן כי חלקו השני של הספר כבר מוכן ונמצא עמו בכתובים. הרב אילן מסביר כי "האתנחתא הגדולה" שבאה בין הדפסת שתי חלקי ספרו נבעה בעיקר מכניסתו לתפקידו כדיין, ושקיעתו "בסבך הבעיות הכאובות העולות על שולחן הדיינים בדור שסוע ונבוך עקב השואה האיומה בתולדות עמנו". הצלילה אל תוך סיפורי החיים הסבוכים והטיפול בבעיות הדוחקות שדורשות מענה מידי הובילו אותו לדחוק הצידה את העיסוק בנושאי המקדש, מתוך הכרה שמדובר ב"שעשועי תורה הניתנים להידחות, לעומת הבעיות הדורשות פתרונם המידי". הרב אילן מתאר במילים נרגשות כיצד ההתעוררות המחודשת לשוב לעסוק בבירור נושאים אלה, ולהוציא לאור את החלק השני של ספרו לאחר עשרים שנה, הגיעה בעקבות אירועי מלחמת ששת הימים:

והנה לפני שנתים הגיענו השי"ת בחסדיו לימים גדולים עת ששריד מקדשנו שוחרר משבי האויב, ובעטיו התגלה לפנינו לא רק שטח אבנים נרחב – כי אם מחשוף גדול לאהבת ישראל וקודשיו מצד אלה שהיו נרחקים מהוי הזה.

מאורעות אותם הימים הם שהובילו את המחבר לשוב ולעסוק בספרו, ובאותם "ימים גדולים", לדבריו, "נתעוררתי להדפיס המשך לספרי הראשון".

קטע זה, בו מפרט המחבר כיצד הניסיון להבין את משמעות המאורעות הגדולים של ימיו הוא שהוביל ודרבן אותו להוצאת ספרו, אינו היחיד שנשמט מההקדמה במהדורה החדשה[20]. הרב אילן עסק בהקדמתו בקשר שבין המקדש לבין המלכות, או ההנהגה המדינית, תוך ניסיון להוכיח שלא רק שאין סתירה בין השניים "כהשקפת האומות ומחלקי עמנו הניזונים מפרי השקפה זרה זו", כי אם שמדובר בערכים "אידיאליים ותואמים יחדיו". המחבר חותם את הקדמתו בהבעת תקווה שעל אף ששלמות אידיאלית שכזו עוד רחוקה מלהתממש, ואנו מתפללים עדיין "לירושלים עירך ברחמים תשוב'", הרי ש"לאור ההתרחשויות בדורנו, תקוותנו שהפלגנו בהרבה מהלכתא למשיחא זו, ואנו קרובים ביותר ל'מהרה יבנה המקדש'". אולם אף דבריו אלו של המחבר המייחסים משמעות רוחנית לאירועים ההיסטוריים שאירעו בימיו נשמטו מן המהדורה החדשה, כך שהלומד הנפגש עם דמותו מתוך מהדורה זו של ספרו יראה נגד עיניו רב המצטרף לתקוות הדורות כולם לבנין המקדש, באופן המנותק לחלוטין מהמאורעות הגדולים שחזה בימיו.

בקטע נוסף שהושמט מבטא הרב אילן תסכול לנוכח העובדה שבני דורו, אשר חזו בנוראות השואה מחד ובתקומה מאידך, לא הסיקו מכך את המסקנה הרוחנית המתבקשת. דבריו באים בהמשך לדיונו על הקשר שבין מסירות הנפש שנתגלתה במעשה העקידה לבחירתו של הר המוריה כמקום המקדש. הרב אילן סבור שהמוכנות למסור את הנפש מאפשרת לאדם להשיל את זהותו הקודמת, ולהתנשא אל על מעל ל"אפר" שנשאר מאחוריו - עדות לקיומו הקודם. לדעתו, זו המפתח להבנת מימרת חז"ל על כך שבני בית שני ראו את אפרו של יצחק צבור על גבי מקום המזבח; הכוונה היא כי אנשי בית שני "זכרו היטב את חורבן בית ראשון ואת חורבן העם, באפרו של יצחק הצבור ראו חזות עצמם, וגם לאחר בניינו של הבית השני בכו בהעלותם על הדעת ההבדל בינו לבין בית ראשון, ועד כמה חורבן זה פעל בתודעת העם". במהדורה החדשה של הספר הקטע מסתיים בכך, כביאור נאה לדברי חז"ל. אולם בהקדמה המקורית נוספה כאן פיסקה שבה פירט המחבר את התוכחה שעולה מהדברים לבני דורו, שראו מצד אחד את אפר החרבן, ומצד אחר את תחילתו של הבנין:

ומכאן תוכחה לדור השואה והעקדה ששליש ממנו נעקד בפועל, ויותר מזה בכח, וכלם ראו אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח, אבל לא היתה ראיה מעמיקה וחודרת לרבים מבני עמנו כדי להתעלות במהותו, ולכן לא הרעידה את נימי נפשו של הדור ולא קמה בו גם התמורה והגאולה באמונה ביחס האדם לקונו, וכן ביחס האדם לאדם ועולם כמנהגו נוהג.

לאחר שהושמטו הפסקאות והקטעים הנ"ל שבהם מבטא המחבר תפישה אמונית-לאומית ביחס למאורעות ימיו, נותרת דמותו של המחבר כאילו היה חניך אופייני של עולם התורה הליטאי, כנאמן ביתם של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב מבריסק, ולא כתלמיד בית מדרשו של מרן הרב זצ"ל[21].

שיכתוב ההיסטוריה או צנזורה עצמית?

בבואנו לתת את הדעת למשמעות הענין יש לשוב ולהזכיר עובדה חשובה שכבר הוזכרה לעיל: מהדורת הצילום הראשונה של ספרו של הרב יצחק אריאלי 'עיניים למשפט' על מסכת קידושין, שבה הושמטו הקטעים הארוכים העוסקים בדמותו של הרב קוק, יצאה לאור בחיי המחבר ועל ידו. כלומר, אין מקום לראות את הדבר רק כניסיון של צאצאי המחבר לטשטש את זהותו.

נוסיף לכך עובדה נוספת. הרב אליעזר מלמד כתב על "הוספת החטא על פשע" שביצעו לדבריו המוציאים לאור של ספר 'עיניים למשפט' על מסכת ברכות, שלא רק שביקשו להשמיט קטעים מדברי הרב אריאלי, אלא שבבואם לתאר את קורות חייו לא הזכירו את שמו של הרב קוק ושם ישיבתו, וזאת בשעה שלדעת הרב מלמד "זה היה מוקד חייו"[22], וממילא העורכים חטאו בגניבת דעת הבריות, ועברו על איסור מדבר שקר תרחק. והנה, בדברי ההספד שפרסם הרב מרדכי אילן על חותנו בסמוך למועד פטירתו, שאותם פרסם בכתב העת "הפרדס", הרב אילן מזכיר מספר דמויות רבניות שהשפיעו על חיי חותנו, ומפעלים חשובים שבהם היה מעורב. כך הוא מתאר בהערצה את הקִרבה יוצאת הדופן ששררה בין הרב אריאלי לבין הרב איסר זלמן מלצר הן בדרך לימודם והן בהנהגתם הכללית, ומציין כי הרב צבי פסח פראנק הוא שדחף והביא למינויו של חותנו כרב שכונה. החשוב לענייננו הוא שגם בדברי ההספד של הרב אילן על חותנו אין אזכור כלשהו לא לתפקיד שמילא בישיבת מרכז הרב, ואף לא לקשר שבינו לבין הרב קוק[23]!

מבלי לנסות להצדיק את הדברים מבחינה מוסרית, כיצד ניתן להבינם מבחינה היסטורית? ייתכן ויש להעריך את הדברים שתוארו לעיל על רקע הנתק שהלך והעמיק במשך השנים בין עולם התורה החרדי לבין עולם התורה הציוני-דתי[24]. הרב אילן העריך הן את הרב קוק והן את הרב הרצוג בתור גדולים וגאונים. בעת הדפסת ספרו בשנת תש"ט, ואף בשנת תשכ"ט בעת הדפסת הכרך השני, הרב אילן לא ראה בעיה בהדפסת מכתבי הסכמה מאת הרב הרצוג ומאת הרב מלצר זה בצד זה, ואמנם השניים פעלו יחד בנושאים רבים במשותף. אולם, עם השנים התחדדו הגבולות שבין המחנות: שמו ומורשתו של הרב קוק וגם של הרב הרצוג הפכו לסמל מובהק של הזרם הציוני דתי, כאשר בעולם התורה החרדי רווחת ההתעלמות מתורתם[25]. ייתכן אם כן שלנוכח התופעה האמורה נוצר מצב עגום שבו מתן ביטוי פומבי להערצת אישים דוגמת הרב קוק והרב הרצוג, אף אם הערצה שכזו נשמרה עדיין בקרב לבו של אדם, לא היה יכול לדור בכפיפה אחת עם הרצון להיחשב מחוג תלמידי הרב מבריסק או אף הרב איסר זלמן מלצר[26].