המעין

[1] . בבלי מו"ק ב, ב, עיי"ש. כידוע, בפירוש ברייתא זו נחלקו הראשונים והאחרונים. אמנם הכרעת רוב הפוסקים, ראשונים כאחרונים, שלדעת רבי גם עבודת הקרקע וקדושת הפירות בשמיטה תלויה ביובל, ושהלכה כדבריו שכשאין יובל נוהג הכל דרבנן. ראה באריכות במבוא ל"שבת הארץ" פרקים א-ז.

[2] . הל' שמיטה ויובל פ"י הל' ט. כך הגירסא האמיתית ברמב"ם, וכ"ה הגירסא במדרש הגדול (פרשת בהר) ובכל כתה"י. אמנם לפני הכס"מ הייתה גירסא מוטעית, ראה מקורות וציונים במהדורת פרנקל.

[3] . בספרא בהר פרשה א למד שיהיה כל אחד מכיר חלקו מפסוק אחר: " מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר שדך, שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כרמך, שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו".

[4] . ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"א: "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות...".

[5] . ראה ערכין לד, א: "אלא אמר ר' יוחנן: ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהן. ומנא לן דהדור? דכתיב: כי המוכר אל הממכר לא ישוב, אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא, מלמד שהחזירן ירמיה". לדעות אלו, ירמיהו לא החזיר את כולן, רק רוב מכל אחד משתים וחצי שבטים אלו. קצת ראיה לדעות אלו מבבלי ר"ה [ט, ב]: "והכתיב יובל? - ההוא דאפילו בחוצה לארץ. - והכתיב בארץ! - ההוא: בזמן שנוהג דרור בארץ - נוהג בחוצה לארץ, בזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ". וכן פסק רמב"ם בפ"י משמיטה ויובל הלכה ח. מכאן מוכח לכאורה שיובל נוהג גם כשיש יהודים בחו"ל. אמנם אפשר לדחות ששם מדובר ביחידים שנמצאים בחו"ל בדרך ארעי. כך משמע קצת מלשון הגמ' בערכין שהבאנו למעלה 'ולא בזמן שגלו מקצתם', משתמע מכך שלא צריך נוכחות פיזית של 'כל יושביה עליה', רק שלא יהיה 'גלו מקצתן'. ואין זה המקום להאריך בכך.

[6] . שנינו בסדר עולם רבה פרק ל: "ואומר ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע וגו' (נחמיה ח, יז), אפשר לומר כן, אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות וקדשו ערי חומה, והיו ששין ושמחין לפני המקום ב"ה, שנאמר ותהי שמחה גדולה מאד, וכן הוא אומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה וגו' (דברים ל, ה), מקיש ירושתך לירושת אבתיך, מה ירושת אבתיך בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו, אי יכול תהי לכם ירושה שלישית, תלמוד לומר וירשתה, ראשונה ושניה יש לכם, שלישית אין לכם". ברייתא זו הובאה בכמה מקומות בבבלי [יבמות פב, ב; ערכין לב, ב; נדה מו, ב] ובירושלמי [שביעית ו, א; קידושין א, ח]. הגמ' בערכין ביארה את הפסוק (דברים ל, ה): "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, "כיון דירשו אבותיך ירשת את", ופרש"י "באותה קדושה, ואין צריך לחזור ולקדש". אמנם בראשונים [אמונות ודעות ח ד"ה אמר רב יהודה; רמב"ן ויקרא כו, טז; ישועות משיחו, חלק שני, העיון הראשון פ"ו; וראה גם אלשיך דברים ל ד"ה 'והיה כי'] למדו 'וירשתה' על ירושה עתידית בימי המשיח. ברמב"ם [פ"א מתרומות הל' כו] כתב: ",,,ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן...". מההיקש של הרמב"ם נראה שצריך 'ביאת כולם' ממש, כמו בימי יהושע. וראה גם לשון הראב"ד בספר הזכות שצוטט להלן.

[7] . פ"י מהל' שמיטה ויובל הל' ח.

[8] . אמנם יש אחרונים שס"ל שאין חיסרון בקידוש הארץ, ו'כל יושביה עליה' הוא רק תנאי בחיוב. ואם במהרה בימנו יתלקטו כל יושביה עליה [וגם תתחלק הארץ לשבטים, ולא יהיו מעורבבין, ויהיה כל אחד מכיר חלקו], ינהגו יובל ושמיטה מהתורה אף בלי קידוש נוסף; ראה חידושי בית הלוי [ח"ג] סימן א פרק ז; אבן האזל הל' בית הבחירה פ"ו הל' טז שהסתפק בזה, ועוד.

[9] . במדבר טו, יח לגבי חלה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה". ראה בבלי כתובות כה, א; נדה מז, א.

[10] . מבוא לשבה"א פרקים ב, ה, ז ובעיקר פרק ח. וראה גם או"ש הל' תרומות פ"א הכ"ו.

[11] . בהל' תרומות פ"א הל' י; הל' שמיטה ויובל פי"ב הל' טז.

[12] . הל' שביעית סימן ג אות ו ד"ה 'ואמנם הרמב"ם בחיבורו', וד"ה 'ולהאמור ניחא'. אמנם לגבי תרו"מ ס"ל לחזו"א שאין צורך בקידוש נוסף, ראה שם ובהל' שביעית סימן כא אות ה.

[13] . ראה ספר המצוות לרמב"ם עשה קמ; פ"י מהל' שמיטה ויובל ה"א.

[14] . מהשגותיו של הרמב"ן על הראב"ד בספר הזכות [המצוין בהערה הבאה] נראה שס"ל שלמנות שמיטין ויובלות צריך סנהדרין גדולה היושבת בלשכת הגזית, כמו שצריך כדי שיוכלו לדון דיני נפשות.. אמנם ראה מבוא לשבה"א פרק ז שלצורך מניית שמיטין לקדש יובלות מספיק בי"ד 'סמוך ומובהק בישראל' אפילו אינו יושב בלשכת הגזית.

[15] . ספר הזכות מסכת גיטין פרק השולח [דף טז עמוד א], וכעין זה גם בחידושי הראב"ד למסכת. וראה מבוא לשבת הארץ פרק ד.

[16] . ראה בבלי ר"ה ל, א; סוכה מא, א.

[17] . תוספתא פ"ד משביעית הל' יא, ירושלמי פ"ח משביעית הל' ג, ומשם ברמב"ם פ"ו מהל' שמיטה ויובל הל' ה: "פירות חו"ל שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה, ואם היו ניכרין שהם מח"ל מותר". וראה "שבת הארץ" ודרך אמונה.

[18] . ויקרא כה, כא.

[19] . בהר פרק ד הל' ד על הפסוק "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".

[20] . ואף שהמקרא אומר 'ועשת את התבואה...', פשוט שבתיבת 'התבואה' הכוונה לכל יבול, ולאו דווקא תבואה, כמו בפסוק ג: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" שהכוונה לכל היבול, ולא רק לתבואה. כך גם פסוק ז: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" שהכוונה לכל היבול, ולכן מצוות ביעור [לדעות שהיא מהתורה] הנלמדת מפסוק זה [ראה רש"י] היא לכל היבול, ולא רק לתבואה. כך גם בפסוק יב: "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", ממנה למדו בתורת כהנים את דין הביעור, הכוונה לכל היבול, כדאיתא בת"כ שם "מיכן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית...". כך גם מוכח מהברייתא בסוף המוכר את הספינה [ב"ב צא, ב]: "ת"ר, ואכלתם ישן נושן - מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו. ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מנין? ת"ל: ישן נושן מכל מקום. וישן מפני חדש תוציאו - מלמד שהיו אוצרות מלאין ישן וגרנות מלאין חדש, והיו ישראל אומרים: היאך נוציא זה מפני זה. אמר רב פפא: כל מילי עתיקא מעליא, לבר מתמרי ושיכרא והרסנא".

[21] . בבלי יומא [כא, א] "והתניא רב שמעיה בקלנבו: שברי כלי חרס נבלעין במקומן. ואמר אביי: מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן". וכתבו שם בתוס' [ד"ה 'נבלעין במקומן']: "פירש הרב פורת דהוא הדין דישון מזבח החיצון. ואין נראה לרבינו תם, דמנא ליה האי סברא, כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך. ועוד, הא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים כו, א) ובשילהי תמורה (לד, א) ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה, כדתניא ושמו בנחת, ושמו שלא יפזר, אלמא דלא הוי נבלע במקומן מדטעון גניזה. מיהו יש לומר קרא לאו אניסא סמך, והכי קאמר, אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה. אי נמי נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור, וכן פירש רש"י בסוף תמורה". וכתב על זה הגאון האדר"ת זצ"ל [קונטרס 'שבח הארץ', הודפס ב"בשמן רענן" ח"ב (ירושלים תשנ"א) סימן לד (עמ' רט)]: "התוס' ביומא (כא, א) כתבו שלא דיברה תורה מן הנס, ולכאורה במצות שביעית הרי כתבה תורה להדיא 'וצויתי את ברכתי'. וצ"ל דזה אינו נס כלל, רק כדרך הטבע תוציא הארץ פירותיה יותר בשנה השישית עד שתספיק גם לשנה השביעית. וגם י"ל שהנס שנבלעו הכלי חרס במקומם הוא דבר שאין צריך כל כך כיון שאפשר להוציאם, על זה הוא שכתבו שהתורה לא סמכה על זה [כלומר, רק בנס כזה שאינו כ"כ נחוץ כתבו התוס' שהתורה לא סמכה על זה – יב"מ]". אולם עפר אני תחת רגלי הגאון הגדול שבקי בכל חדרי התורה כבשבילי דירושלים תובב"א, אך דבריו תמוהים. ראשית, התוס' לא כתבו 'שלא דיברה תורה מן הנס', אלא ש'קרא לאו אניסא סמך', וזה כמובן שונה לחלוטין. שנית, התוס' כתבו תירוץ נוסף שקרא כן סמיך אניסא. אך מלבד כל זאת, אין שום קשר בין הדברים. הנס של 'נבלעו במקומן' הוא אחד מהנסים שהיו בביהמ"ק. נס זה לא מובטח בתורה, לא כתוב בתורה, ואפילו לא רמוז בתורה, רק שבמציאות כך היה. אך אפשר שלא יהיה. לכן כתבו התוס' שהתורה כתבה מה הדין באפר הקדש שלעולם אסור וטעון גניזה. במציאות קרה נס שנבלע במקומו ולא היו צריכים הכוהנים לגנוז אותו. אבל "וצויתי את ברכתי" הוא הבטחה של הקב"ה הכתובה מפורש בתורה, א"כ אין שום אפשרות שהיא לא תתקיים, "וּדְבַר אֱלֹקינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" [ישעיהו מ, ח]. הרי זה כמו "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" [שמות יד, יד], שמי שלא סמך על כך עליו נאמר "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" [תהילים קו, ז]. כך גם בהבטחת ה' "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלקֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" [שמות לד, כד] המוזכרת בהמשך. כיון שיש הבטחה מפורשת של הקב"ה כולנו מאמינים בני מאמינים בטוחים לחלוטין שכך יהיה, "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָ-אוֹת" [מלאכי ג, י]. וראה גם באור החיים הקדוש על פסוק זה: "ברכה זו אינה בצומח, שכבר הבטיח ונתנה הארץ פריה שהוא גבול שגבל ה' בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית (מלכים א יז) וכשמן אשת עובדיה (מ"ב ד), והוא שדקדק לומר ועשת את התבואה, פירוש הברכה שיצו ה' תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לשלוש שנים, הגם שהארץ תוציא צמחה כמדי שנה בשנה, צא ולמד מקב חטים שבעליה (תענית כד, א), ועיין מה שפירשתי בפסוק וכי יש לי כל (בראשית לג, יא)". מדבריו עולה ברורות שמדובר בנס גלוי.

[22] . שמות לד, כד. וראה שם במשך חכמה: "בפסיקתא דחזון על פסוק "כה אמר האדון ה'", אמר ריש לקיש כל מקום שנאמר "האדון" הוא מוציא ומכניס, זכר לדבר (יהושע ג, יא) והנה ארון אדון הברית - שהוא מוציא כנענים ומכניס ישראל. והובא בילקוט (ישעיה רמז רנח או שצא וילקוט יהושע רמז יד) [וכן מצאתי להזוהר הקדוש כאן (קכד, א) במפורש: ר"י אמר "האדון" כמו דכתיב וכו' וכל אחד מעקר דורין ואתיב דיורין וכו']. והנה גם כאן הוראתו כן שהוא מוציא כנענים ומכניס ישראל, לכן תהיו עולים לראות פני האדון שבידו להוציאכם, ובל תחוסו על מיטב כרמכם להניחם כצאן בלי רועה, כאשר תמצא להתשב"ץ (חלק א סימן ג) שחכם אחד שאלו על גודל הפלא שאומה שלימה יניחו כל אשר להם ויעלו לירושלים, ומפני זה פטור מי שאין לו קרקע לראות עזרה דאין לו תועלתיות פרטיות בכניסתו לארץ ודו"ק. והנסיון הכביר שהולכים כל זכרים ואין מניחים רק החגרים והסומים (חגיגה פרק א משנה א) ומפקירים הארץ - זה בעצמו מגין עליהם שיושגחו בפרטיות להינצל מכל צר ואויב, "ולא יחמוד" וכו' (להלן לד, כד). לזה אמר (שיר השירים ז, ב) "מה יפו פעמיך בנעלים (בת נדיב" - מה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בתו של אברהם אבינו, סוכה מט, ב) - פירוש שנוסה בעשר נסיונות. וכן הוא אומר (תהלים מז, י) "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם" - שהיה תחילה לגרים (סוכה שם), פירוש דאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, ורק "מי גר אתך" - שבשפלות ישראל מתגייר ומתגורר עם ישראל, זהו גר הצדק, "ועליך יפול". וזהו "נדבי עמים... עם אלוקי אברהם" - שמנוסין בנסיון כאברהם אבינו".