המעין

חנוכת הנער, חנוכת המזבח וחנוכת הבית

[חינוך] הוא לשון התחלת כניסת האדם או הכלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח וחנוכת הבית. (רש"י בראשית יד, יד)

שלושת הדוגמאות שהביא רש"י מתארות כניסה למסלול שיהווה את דרכו ופועלו של 'המתחנך' במשך שנים רבות. 'כחיצים ביד הגיבור כן בני הנעורים', ומסבירים המפרשים שכמו שכל סטייה קטנה של החץ ביציאתו מהקשת תגרום לסטייה גדולה מאוד שלו מן המטרה – כך כל טעות חינוכית קטנה עלולה לגרום למתחנך להתרחק מאוד מהדרך ח"ו. כמו הנער גם המזבח חייב להיות בנוי בדיוק במקום הראוי לו -'המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם' (רמב"ם הל' בית הבחירה ב, א), וגם בית המקדש אי אפשר להקימו 'אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה' (שם א, ג).

ימי החנוכה מבטאים את השמחה והניצחון על המגמה, שהתחילה בגויים הכובשים ונמשכה באחינו המתייוונים, לעוות עלינו את הדרך, לשנות לנו את הכיוון, להמיר את החינוך היהודי בחינוך זר. עָם ישראל הוכיח שכאשר הוא מוסר את חייו על שמירת פך השמן הטהור אלוקי ישראל בעזרו, אפילו כאשר הוא חייב להיאבק כשהוא מועט וחלש נגד רבים וחזקים. בסופו של דבר הבית שופץ בטהרה, המנורה הודלקה, 'וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה'. אולם גם אחרי נצחונו הגדול על היוונים עם ישראל לא נמנע מלספוג מיפיפותו של יפת ומלהאמין שיש חכמה גם בגויים, ופעל למעשה על פי הדרכתו של הראי"ה קוק זצ"ל בזמנו: 'החדש יתקדש והקדוש יתחדש'. אולם היכן הגבול הנכון, מהו הנתיב הצודק, איפה בדיוק נמצאים דרכי ה' הישרים ש'צדיקים ילכו בם'? בימים אלו נראה שההתחבטויות, וחילוקי הדעות שבעקבותיהן, פושים בכל חלקי היהדות שומרת המצוות. יש סיבה לדאגה, אבל אנו מאמינים בני מאמינים, ומצפים לניסים ונפלאות, גבורות ותשועות, שיביאו את עם ישראל כולו לחוף מבטחים. ומעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

* * *

גיליון 208 מלא וגדוש: אנו מספידים בו שני יהודים גדולים שהאריכו ימים וכל ימיהם עסקו בחינוך – מרן הרב עובדיה זצ"ל והרב אברהם צוקרמן זצ"ל; על 'רעי"א מהימנא' בוכה הרב ינוקא שליט"א, ראש כולל בישוב חשמונאים ומגיד שיעור ב'כולל יום שישי' בנוף אילון, והרב מרדכי גרינברג שליט"א, ראש ישיבת כרם ביבנה, מספיד בדמע את חותנו הרב צוקרמן. עוד קודם בראש החוברת מציג הרב מרצבך, רבו של קיבוץ שעלבים וחוקר ותיק ב'מכון שלמה אומן', ספק שהתעורר לו בזמן ההדרת ספר הסמ"ג, ומתאר את דרך פתרונו; חוקר הפיוט אברהם פרנקל מתאר לנו את התפשטות דרכי הפיוט הספרדיות באשכנז, ואת הפיוטים, ביניהם 'מעוז צור', שנוצרו בדרך המשולבת האשכנזית-ספרדית; וד"ר אולמן מסביר לנו למה כנראה מתתיהו לא זעק את המילים 'מי לה' אלי' בפרוץ המרד - אלא דווקא מילים אחרות. בהמשך עוה"ד הרב שאול בר אילן, עד הגירוש ראש הכולל בכפר דרום, חוזר לענייני בליעה ופליטה בכלים ומדידתם בזמן הזה, ומנסה להוכיח שקיימת אפשרות לדעת הרמ"א שכלי מתכת במצבים מסוימים אינם בולעים (במדור התגובות עוסק בענין זה הרב הנקין, חוקר בכיר במכון לרבני ישובים בקרית ארבע, ומוכיח שלפחות לפי שיטת הרמ"א - אך למעשה לדעת כולם - אין משמעות לכל הבדיקות והניסויים בעניין בליעה ופליטה בכלים בימינו!). המחנך והלשונאי ר' אוריאל פרנק מנסה להסביר לנו איך בדיוק דיבר אברהם אבינו ע"ה, מה הייתה 'שפת האם' שלו ואיזו שפה רכש לו במשך השנים, וד"ר אלטמן עוסק בדרכו של החזון איש בסוגיות העוסקות בפטור תלמידי חכמים מחובת התשלום על הגנת בני העיר. הרב יוחנן פריד כותב על יחסו של הרב קוק לבנו רצי"ה בשנים בהן למד הבן תורה בירושלים, והרב ד"ר כרמיאל כהן מעיר כמה הערות נוסח חשובות ברש"י, מתוך רבות הנמצאות עמו בכתובים.

במדור התגובות נידונית על ידי שני תלמידי חכמים ירושלמים, הרב אלתר מישיבת 'מיר', והרב שלזינגר שליט"א רבה של שכונת גילה, השאלה מהגיליון הקודם על בן חו"ל שהחליט באמצע יו"ט שני להפוך לתושב הארץ; בגיליון שלפניו חלק הרב קליין על האמירה בספר 'ויואל משה' שמצות ישוב א"י היא לצדיקים בלבד, וכאן הרב שווארץ מניו יורק מנסה לדחות את דבריו, והרב קליין משיב; הרב פלס, תלמיד חכם בני ברקי ומאנשי מכון שלמה אומן, חוזר לשאלה מגיליון 206 בעניין חוסר הצניעות לכאורה שיש ברמז של אביגיל לדוד בעודה אשת איש שישאנה לאשה בעתיד, וד"ר אלטמן מגבעתיים והרב אוריאל בנר משדרות עוסקים שוב בשיטות הלגיטימיות ללימוד התנ"ך. לסיום ד"ר אברהם דוד מבית הספרים הלאומי סוקר ספר שנדפס בספרד ובו רשימת המחברים היהודים (כולל המשומדים!) שפעלו בה עד הגירוש, והרב רייניץ כותב על הכרך החדש של ספר 'פרשגן' על שמות - ביאור נפלא לתרגום אונקלוס. הגיליון מסתיים בסקירת ספרים מאת העורך.

שנזכה כולנו בעזהי"ת להרבה ניסים ונפלאות בזמן הזה כבימים ההם.