המעין

"לעוון חטאימו חטֵא"

הרב נתן קמנצקי

"לעוון חטאימו חטֵא"

בפיוט שעל סדר הא"ב שאנחנו אומרים בליל יוה"כ, "סלח נא", נמצא החרוז: "סלח נא זדונות ושגגות לברואי לשמך, לעוון חטאימו חטֵא בנדיבת גשמך". מה כוונת הפייטן באומרו שאת החטאים יְחַטֵא הקב"ה ע"י גשמי הנדבות שלו?

בסוגיית הגמ' סנהדרין צז, ב - צח, א במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, שלפי גירסתנו רבי אליעזר סובר שכדי להיגאל לעתיד צריכים ישראל לעשות תשובה מרצון, ורבי יהושע סובר שגם בלי תשובה כזאת, אלא אפילו כשיקום מלך שגזירותיו קשות כהמן ובגללו ישובו בתשובה, גם כן ייגאלו, אחר ויכוח ביניהם הִקשה רבי יהושע קושיה ורבי אליעזר שתק, ומיד אח"כ מובא בגמ' "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (ביחזקאל לו, ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופירש"י, כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר. ע"כ. והנה, ממה שמימרא זו של רבי אבא כתובה בוא"ו, דהיינו "ואמר" ולא "אמר", משמע שהיא מהווה המשך למחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע. וצ"ע, כי לכאורה מדובר בפסוק רק על הסימן לגאולה, כמו סימנים אחרים לעיקבתא דמשיחא שנמנים בסוף משניות מסכת סוטה, אבל לא כתוב בו מה ישראל צריכים לעשות כדי שהגאולה תבוא, שעל זה הייתה המחלוקת בין התנאים!

ונראה לומר שאכן פריחת הרי ישראל תהיה סיבת הגאולה; שכן נאמר שם בפסוק ד: "לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הוי"ה, כֹּה אָמַר ה' הוי"ה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב"... ושם הלאה פס' ו-ז: "יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם, לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הוי"ה אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ", ובהמשך מובא הפסוק שצוטט ע"י רבי אבא "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", ואחר כך הנביא מתאר איך עם ישראל השב להרי ישראל מעבד את ההרים וזורע בהם, והאדם והבהמה פרים ורבים עיי"ש. וכשעדיין הוא מנבא להרים ולגבעות הוא אומר בפסוקים יג-טו: "כֹּה אָמַר ה' הוי"ה יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית, לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם ה' הוי"ה: וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם ה' הוי"ה". ומדובר כאן על קנאת ה' על שהגוים רואים את הארץ הנבחרת כאילו היא ארץ אוכלת יושביה, וזהו חילול השם. ולכן ייתכן מאוד שמניעת חילול השם הזה תהיה הגורם לגאולה.

אמנם לכאורה לא ברור כי לכך מתכוונת הנבואה, כי שפיר יש לומר שהנביא רק מתאר את העתיד לבוא, שעם הגאולה יסולק חילול השם, ושהוא לא התכוון לומר שזה יהיה הגורם לגאולה! אבל כשממשיכים בדברי הנביא, כשהוא עובר מדיבור אל ההרים והגבעות ופונה לבני ישראל, רואים בעליל שחילול השם הוא-הוא הגורם לגאולה; שאחרי שהוא מתאר איך טימאו בית ישראל את אדמתם כשישבו עליה, ושלכן נענשו בזה שהופצו בגוים והוזרו בארצות, הוא קובע שגם שם הם חיללו את שם קודשו של הי"ת באמור הגוים עליהם "עַם הוי"ה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". ואז מנבא יחזקאל (בפסוקים כא והלאה):

וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הוי"ה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי הוי"ה נְאֻם ה' הוי"ה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים: וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם: וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ה' הוי"ה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.

הרי הנביא אומר כאן בפירוש שהגאולה תבוא כדי לסלק את חילול השם.
ולפי זה נראה, שכשאמר רבי אבא שאין לך קץ מגולה מפריחת ההרים, רצונו לומר שמצא בפסוקים אמצעי מסוים שיגרום לתשובה שתביא את הגאולה; כי הרי אליבא דרבי אליעזר יש צורך של תשובה שנובעת מתוך רצון בני ישראל בעצמם ובלי זה לא ייגאלו, ומאידך אליבא דרבי יהושע מספיקה תשובה שנובעת מדבר חיצוני, כגון שהוחזרו למוטב ע"י מלך קשה כהמן. ועל זה אומר רבי אבא שיש תשובה שהיא ממוצעת בין דעת רבי יהושע ודעת רבי אליעזר, דהיינו תשובה שאיננה מחמת שכנוע פנימי שמביא לידי הכרת רוע החטא - אבל היא גם לא נכפית עליהם מבחוץ אלא באה מתוך פנימיותם; כי פירושו של "ונקוטותם בפניכם" הוא לפי רש"י "תמוקו בעצמיכם בבושתכם על הגמול הרע אשר גמלתם לפניי ואני גומל לכם טובה", כלומר שיעשו תשובה מתוך הבושה על כך שהקב"ה גומל להם טובה תחת רעה, ותשובה כזאת בוודאי באה מתוך האדם ולא מגורם צדדי, אבל היא עדיין נקראת תשובה מכפייה. ועל זה אמר רבי אבא שתשובה כזאת תועיל לגאולה.

והנה יש גירסא אחרת בגמרא, ועיי"ש בגיליון שכך הגירסא בירושלמי, שכשרבי אליעזר אמר שיש צורך בתשובה כדי שייגאלו אמר לו רבי יהושע בתמיהה ומה יהיה אם לא יעשו תשובה, ועל זה אמר רבי אליעזר שהקב"ה יעמיד עליהם מלך כהמן ובוודאי יעשו תשובה. נמצאת אומר שר"א סובר שמספיקה תשובה שבאה מפאת גזירות מלך כהמן להיגאל, ורבי יהושע סובר שאפילו בתשובה כזאת אין צורך כדי שייגאלו[1]. והגירסה שלנו קשה, כי הרי גם תשובה שבאה מתוך גזרות וצרות היא תשובה שלמה, כדאיתא בריש שער שני של שערי תשובה לרבנו יונה שהדרך הראשון מתוך ששת הדרכים שמביאים לידי תשובה הוא שאדם מתעורר לתשובה כאשר תמצאנה אותו צרות ורעות, ורק הדרכים האחרות באות מהתעוררות עצמית[2], ורבנו יונה אינו אומר שהדרך הראשונה, שכנראה היא זו שמעוררת את החוטא בדרך כלל כי בה מאריך רבנו יונה באופן מיוחד, הינה גרועה מהשאר! אם כן לפי גרסתנו אין שום מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, כי שניהם מצריכים תשובה שתבוא מאיזו סיבה שהיא, אך לגירסת הירושלמי ניחא, שרבי יהושע לא הצריך שום תשובה כדי להביא את הגאולה. ועל כל פנים מה שחידש רבי אבא הוא, שכאשר כלל ישראל יעזבו את החטא מתוך בושה למי שגומל להם טובה תחת רעה, אעפ"י שחסר בזה עדיין אחד מעיקרי התשובה - החרטה על החטאים אשר עשו - ורק קבלה על העתיד יש כאן, גם זה סגי לגאולה גם אליבא דרבי אליעזר. זה מה שחידש רבי אבא מתוך הפסוקים שבספר יחזקאל[3]. וזה שאמר רבי אבא שבחלק אחד מחלקי התשובה סגי, וזה הממוצע בין רבי אליעזר שדיבר על תשובה שלמה - לבין רבי יהושע שחלק ואמר שאין צריכים תשובה כלל כדי להיגאל.

והנה בפסוקים שביחזקאל ממשיל הנביא בשני משלים את אשר יעבור על כלל ישראל כשיקח הי"ת אותם מן הגוים ויקבץ אותם מכל הארצות ויביאם על אדמתם (כנ"ל בפסוקים כד-כה): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם", וגם "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם". וצ"ע מה הם שני המשלים האלו, כי לכאורה היינו הך, כי מאי שנא משל של טהרה מטומאה - ממשל של הכנסת לב בשר במקום לב אבן! אלא כשממשיכים הלאה לנמשל שבפסוקים כט-לא רואים שהנביא מדבר על שני דברים, דהיינו, "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו וכו' והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים", וגם "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקוטותם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיכם" כנ"ל. ונראה שהמשל הראשון של זריקת מים טהורים כמו של פרה אדומה קאי על הנמשל הראשון, של גידול הדגן ותנובת השדה באדמה השוממה, והמשל השני של לב הבשר קאי על הנמשל השני, שהוא זכירת המעשים הרעים והבושה שתנקר בלבם.

מכאן אם כן למד הפייטן את דבריו "סלח נא זדונות ושגגות לברואי לשמך, לעוון חטאימו חטֵא בנדיבת גשמך": במשל שהנביא נושא מים טהורים שנזרקים על השבים לארץ הקודש מדובר על הגשם שיורד על האדמה בשפע כדי להפרותה, וכוונתו ' אנא ה' סלח לכלל ישראל שהם ברואים לשמך וגורמים לחילול השם בהיותם בגלות, והגשם הנדיב שתוריד ויפרה את הארץ כשתגאלם יביא להסרת עוונותיהם', דהיינו לקבלה על העתיד[4] שלא יחטאו עוד למי שגומל להם טובה גדולה כל כך[5].


[1] ועיין במרגליות הים שזאת הגירסא המקורית, והיה כתוב א"ל בר"ת שפירושו הוא אמר לו [רבי אליעזר], ושובש למלה "אלא".

[2] והם הדרך השניה שבאו ימי הזקנה ויבין לאחריתו, והדרך השלישית שיקבל את מוסר החכמים והמוכיחים, והדרך הרביעית שיהגה בתורת ה' ויראה האזהרות והעונשים, והדרך החמישית שהגיעו עשרת ימי התשובה, והדרך השישית שעומד מול יום המיתה ויראה כי עוד מעט והוא נוסע לבית עולמו, שבחמשת הסיבות שנמנות ע"י רבנו יונה אחרי הדרך הראשון ההתעוררות באה מתוך עצמו.

[3] ואכן רבנו יונה איננו מזכיר כאחת מהדרכים המביאות לתשובה שאדם מתבייש מהטובות שהקב"ה גומל עמו, כי זו באמת אינה תשובה ליחיד, כי בה חסר העיקר הראשון שרבנו יונה מונה בעיקרי התשובה שהוא החרטה, וכן לפי הרמב"ם חסר לו העיקר השני שהוא מזכיר בפ"ב ה"ב מהל' תשובה, כי זה לשונו שם ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר וכו' וכן יתנחם על העבר שנאמר וכו' עיי"ש, ואעפ"כ עזיבת החטא שתבוא מצד הבושה לבד מספיקה כדי להביא את הגאולה. ועיין בפירוש הרד"ק על "ונקוטותם בפניכם" שלומד שלא כרש"י, והפשט לדעתו הוא שאתם תצדיקו עליכם את העונשים שקיבלתם בגלות, ולדידיה יש כאן חרטה על מה שחטאו, אבל גם לדעתו קבלה על העתיד אין כאן. על כל פנים גם לפירושו חסר עדיין בעיקרי התשובה, ומ"מ הם ייגאלו.

[4] ואליבא דרד"ק שהובא בהערה הקודמת יביא ריבוי הגשמים ופריון הארץ לחרטה, שגם זה נקרא חיטוי עוונות.

[5] לאחר זמן ראיתי הערת שוליים מעניינת בספר "דעת סופרים" על יחזקאל בריש פרק לו, בה מספר המחבר הגרח"ד רבינוביץ זצ"ל שהגאון רבי יוסף ברויאר זצ"ל, מנהיגה של קהילת יוצאי גרמניה בוושינגטון הייטס שבניו יורק, מהמתנגדים המובהקים למדינת ישראל, תמה לפניו פעם על כך שהנבואה "ואתם הרי ישראל" וכו' מתקיימת כעת למרות שבמדינה נעשות גם התועבות שעליהן נאמר "ולא תקיא הארץ אתכם", ומה מתרחש כאן? והמחבר גם מספר על פגישתו עם הרבי מקלויזנברג זצ"ל שהיה מתומכי תקומת המדינה ובוניה, ושוחח אתו על שאלת הרב ברויאר, וגם הוא לא הגיב בדברים ברורים על משמעות מה שמתרחש בימינו. והמחבר ז"ל הסיק על סמך הפרקים האלו בספר יחזקאל שאכן לפי מה שקורה הייתה הארץ צריכה להקיא אותנו, אלא שישנה הנהגה אלוקית חדשה שאינה פועלת לפי הכללים של שכר ועונש שמורגלים אנחנו בהם ושספרי הנביאים מלאים מהם; הפרק הזה מלמדנו שאעפ"י שיהיו שקועים בחטא תבורך הארץ כאשר עם ישראל יחזור לארץ ישראל. אכן המחבר ז"ל לא הסביר איך מיישבים את הסתירה שבין הפסוק "ואתם הרי ישראל" לפסוק "ולא תקיא הארץ אתכם". וצ"ל כמו שביארתי, שאחרי הברכה המרובה, ודווקא בגללה, יעשו עם ישראל תשובה; וזה הקשר בין הברכה של הרי ישראל שרבי אבא מצביע עליה לבין מחלוקת התנאים בסנהדרין על צורך של תשובה לגאולת ישראל כנ"ל. ואיננו יכולים אלא להסכים לדברים שהמחבר הנ"ל מסיים בהם את הערתו שם: "מי יתן ואכן זה פירוש המאורעות הגדולים והנפלאים שאנו רואים בעינינו"!